מכתב מהלב לכל המטופלים

05/07/2021
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
פסיכותרפיסטית
מכתב מהלב לכל המטופלים

בתקופה האחרונה, חוזרים על עצמם תיאורים מחרידים על פגיעות מסוגים שונים באנשים שכל "חטאם" היה בפנייה לבקשת עזרה, תמיכה, סיוע, הכוונה... ויותר מזה, יש כאלה שנפגעו, והם כלל אינם יכולים לבקש סיוע. חוסר ישע.

כמה נוראה היא חוויה של חוסר ישע, וכמה אכזרי צריך להיות אדם שמנצל חוסר ישע או נזקקות או מה שלכאורה נתפס כמצב של חולשה, כמה אכזרי לנצל מצב כזה, אין לי מילים להגדיר את זה, זה כבר חורג לגמרי מהיכולת שלי למצוא מילים, וזה באמת נדיר. זה גם חצה מזמן את הרף הרגיל של כעס, וגם זעם זאת לא מילה הולמת. שום תיאור אינו חזק דיו.

אז מתוך הלב שלי אני כותבת, מתוך הכאב, מתוך הרצון להגן ולמנוע את הכאב הבא. אני יודעת שזה לא אפשרי, אבל אני מקווה שאצליח במידה קטנטונת, ודי לי אם אגע בליבם של כמה אנשים, מבין המטפלים, ובעיקר מבין המטופלים.

אז בוא נתבונן רגע, על מהו בעצם טיפול, ואיך לתפיסתי התהליך הזה מתרחש. ואני לא מדברת על גישה כזו או אחרת, וגם לא על טכניקה. טיפול בעיקרו נועד לתת מענה למצב שבו האדם שפונה לטיפול, מרגיש קושי, והוא מבקש עזרה.

פשוט לכאורה. נכון? אז לא ממש. בואו נסתכל על זה יחד:                                                                                            

נניח שכואבת לי היד, או יש חום, אני אלך לבקש עזרה רפואית, והרופא ישאל אותי כל מיני שאלות שהוא חושב שיעזרו לו לתת מענה לכאב. ואני אספר לו, שכואבת לי היד, וזה התחיל אחרי אימון בהרמת משקולות ומאז יש כאב שאינו מרפה. ברור לי מאליו, שיהיה עלי להיות ערה מאוד לשאלות שנשאלות. ומה הקשר בינן לבין הכאב? אבל לא בזה אנחנו עוסקים.

מהמקום שלי כמטפלת, אני רוצה עכשיו לתת לכל המטופלים כלי קטנטן, כדי לזהות או לחשוב, שמשהו לא תקין. ולצורך העניין, אשתמש בדוגמה ההיא: אני אנסה לשים לב לחוויה הרגשית שלי. מה קורה לי, כשהרופא שואל אותי את השאלות שלכאורה אמורות לעזור לו לעזור לי.

נכון, אין לי כמטופלת שום השכלה רפואית. וחובת ההוכחה תמיד על המטפל. וזה לא משנה אם הוא רופא או מטפל רגשי כזה או אחר או יועץ לענייני משהו או מאמן למטרה כזו או אחר. איש טיפול חייב לעולם להקפיד על כך, שכל פעולה, שאלה או התערבות, יהיו לטובת המטופל, והכלל היסודי ביותר הוא אל תזיק. והכלל הזה עתיק כימי הרפואה, ולדעתי מתאים לכל טיפול שהוא. שבועת היפוקרטס כולם מכירים. אתיקה פשוטה.

ואיפה הכלי הקטנטן שדיברת עליו? תשאלו אותי בצדק. והינה הוא. החוויה הרגשית שלנו. מה קורה לנו בנפש, איך הלב מרגיש, מה עובר לנו בראש, מה חולף במוחנו כאשר אנחנו בחדר הטיפול. האם קורה משהו שגורם לי לנוע באי נוחות בכיסא? האם אני מרגיש או מרגישה ש... משהו לא בסדר, אבל... אולי אני לא מספיק יודע או יודעת.... או האם מרגיש לי מבוכה או אולי הרגשה שעשיתי משהו לא טוב, או ש"אני חייבת" כי הוא המטפל והוא....

אז הינה הכלי. תשובתי היא לא. אסור שדברים כאלה יהיו נוכחים בחדר הטיפול. טיפול חייב להיות סביבה בטוחה, מכילה, מאפשרת, מחזיקה. טיפול נועד להיות סביבה מעצימה. טיפול חייב מעיקרו, להיות תמיד ממוקד במטופל, בצרכים שלו בלבטים שלו, בקונפליקטים הפנימיים שלו.

חובתו של המטפל לוודא שהמטופל מרגיש שמקשיבים לו בדרך שגורמת לו ביטחון. בדרך שמאפשרת לו לבנות לעצמו את החוויה הפנימית שלו כחוויה מיטיבה ומחזקת. מטפל חייב לאפשר למטופל לבנות לעצמו את המרחב הנכון בשבילו בתוך החדר. אז כשאתם מרגישים שמשהו קצת "חורק" ומעלה הרגשה לא נעימה שאי אפשר לדבר עליה בחדר כי.... ("לא נעים", או "המטפל ייעלב", אולי הוא "יחשוב שאני....") כל אלה הן נורות אזהרה.                                           

נכון, בטיפול הרבה פעמים קורה שנוצרים אזורי קונפליקט, שיש אי הסכמה, שיש תסכול ועולה כעס, אבל  אפשר וצריך לדבר בלי שום פחד. אפשר וצריך להביא לחדר ולהציף כל חוויה רגשית שעולה, ברגע הזה, כאן ועכשיו.

ואם זה לא מתאפשר? מה אם אני לא יכול או לא יכולה להגיד שמשהו מרגיש לי לא נכון?

זאת שאלה מצוינת, ושאלה במקומה. אם מרגישים כך, זה לגמרי לא נכון זו לא התשובה או לא המקום שבו תקבלו מענה. אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות והגדרת ותיאורים. אבל זה לא חשוב. מקום שבו תרגישו מכווצים, חסרי יכולת להגיד מה קורה בלב ומה עובר בראש, מקום שבו לא תוכלו להגיד בחופשיות את כל מה שעולה על דעתכם....לא מהווה מענה מספק, בוודאי לא בתקופה כל כך סוערת כמו עכשיו, שאנחנו שומעים גם על אנשי מקצוע לכאורה בכירים, שניצלו את מעמדם לרעה.                                                                     

אני ממש מתנצלת אם אני נשמעת כרגע מאוד אישית וכועסת.                                               

כן, אני כועסת מאוד. כי לרוב הפגיעות האלה מתרחשות במקום שבו המטופל חסר ישע. ואני לא מתכוונת למוגבלות כזו או אחרת. לא רק. אני מתכוונת למקומות בהם מטופל פונה לטיפול בגלל מצוקה שקשה לו לתאר אותה במילים. הוא יגדיר את זה כמו אבן כבדה בלב, גוש חונק בגרון, משהו מעיק בבטן... אבל בלי מילים.

אני מבינה כמטפלת, שהמטופל בעצם מתאר חוויה רגשית כל כך כואבת, אבל אין לה מילים. וזה מכמיר לב, כי זה בעצם סיפור של כאב שהוא הולך אתו משלבים מאוד מוקדמים בחייו. הוא חווה משהו בשלב כל כך מוקדם, שאפילו לא היו לו מילים וגם לא יכולת המשגה, אז הוא אמנם חווה משהו, אבל לא יכול לזכור מה. רק כבד לו, מעיק, והוא לא יכול לתקן.

וכן, מגיעים אלי מטופלים כאלה, ודרך ההתבוננות ב"כאן ועכשיו" אנחנו מגיעים לאיזו שהיא תובנה, שכדי לנסות להקל על עצמו ולהיפטר מהמועקה, הוא צריך לחוות את החוויה שיצרה אותה. מבחינתו זה אומר להכאיב לעצמו באופן מאוד לא מודע, כדי לשים את הכאב באופן מילולי תיאורי בתוך מושג מוכר ואז תבוא ההקלה דרך ההמשגה.

תפקיד המטפל הוא להקשיב לו. לעזור לו לראות איפה בסיפור חייו הוא משחזר את הכאב הזה שוב ושוב. אסור בשום אופן לייצר מצב שהטיפול מייצר פגיעה.

בעיני טיפול הוא סביבה מיטיבה. זו סביבה שממש כמו "אם-סביבה" שוויניקוט מתאר, חייבת להיות מכווננת ממש אל המטופל. המטפל חייב להיות מושקע בתהליך מבחינה רגשית. להרגיש מה שהמטופל מרגיש, לעבד, ולהחזיר לו את החוויה מעובדת. לקיים סטינג קבוע, יציב, מחזיק, הסטינג הוא בעצם המסגרת, היום, השעה, הקבוע הזה שמשרה ביטחון, מאפשר חוויה של מרחב אישי בטוח ומגונן ותומך, שלא מאיים בשום צורה, מרגיע חרדה, מחזק הרגשה של גבולות ברורים לא רק מבחינת הסטינג, אלא גם לעזור למטופל לבנות לעצמו את הגבולות האישיים שלו. לדעת מה טוב לו ומה לא. להציע סביבה לא חודרנית ולא פוגעת בשום צורה.

אני רוצה לסיים במשהו ששמעתי מאחד ממטופלי, וזה לא ציטוט מדויק כדי לא להסגיר דבר, אב זו רוח הדברים. וזה היה כך: כשאני נכנס לחדר, אני מרגיש שזה המרחב שלי, גם אם אני יודע שאני האחרון היום, ולפני היו אחרים. זאת החוויה שאני לוקח איתי אחר כך כל השבוע. המקום שלי בתוכי, נבנה כאן בשעה הזאת ומלווה אותי בכל מקום. ואיפה שזה לא מתאפשר, אני לא רוצה להיות. אני רוצה להרגיש אני. מה שמפריע או גורם לי להרגיש שזה לא אני, אז כנראה שזה לא מתאים. מבחינתי, זו עשייה טיפולית, לגדל את המטופל, לתת לו חוויה של צמיחה אישית, ממקום שמפתח ומתפתח אתו לפי הקצב והצורך שלו. אם תרצו, זה בעצם לעזור לו לפתח את היכולת להיות לבד.

אז...קחו את זה. מעומק הלב.

רוצים לקרוא על זה?

ביבליוגרפיה

אוגדן, ת. ה (2016). פחד מהתמוטטות והחיים שלא נחיו. בתוך: להשיב חיים שלא נחיו עמ' 73- 94

אוגדו, ת.ה. (2003). מרחב פוטנציאלי. בתוך: מצע הנפש, עמ' 161- 180

וינקוט, ד., ו. (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב,2009, עמ' 145- 153

ויניקוט, ד., ו. (1967). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך: משחק ומציאות, 1996, עמ' 128- 134

ויניקוט, ד., ו. (1958) . היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב, 2009,  עמ': 170-178

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^