להתמודד עם הקושי

20/07/2020
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
פסיכותרפיסטית
להתמודד עם הקושי

לא בא לי ואין לי כוח- האומנם?

נכון, עד להודעה חדשה.

כולנו מכירים ימים כאלה. ימים של "אין לי כוח", ו"לא בא לי", כזה מין "תעזבו אותי בשקט", וסיזיפוס הוא אני. מרגישים כאילו דוחפים סלע כבד לפסגת ההר, ולא מגיעים לשום מקום. כמעט מגיעים, והינה הוא מתגלגל במדרון.

בימים כאלה, כל מה שאנחנו רואים לנגד עינינו, זה מאמץ וקושי, וכבר אין כוח או רצון להתמודד עם זה, מבקשים רק רגע של שקט.

ואיפה מטה הקסמים?                                                                                  

רגע, בואו נפקס את עצמנו לרגע. מאז משה רבנו, לא נרשמו הצלחות בלהוציא מים מסלע. וגם המיתוס של סיזיפוס הוא מטאפורה. יש אומרים שאפילו איוב הוא רק משל. אבל זה באמת לא חשוב כי החוויה קיימת ומכאיבה. "לא בא לי ואין לי אנרגיה לשום דבר. פשוט אין כוח להתמודד עם קשיים".

מה זה ה"אין כוח" הזה?                                                                                                 

בואו נתבונן בו רגע. נחזיק אותו לרגע בתודעה, נתבונן לתוכו, לתוך עצמנו. איזה מחשבות חולפות? במה אנחנו נזכרים? איפה פוגשת אותנו החוויה הזאת? מה אנחנו מספרים לעצמנו עליה? ואיך זה שדווקא עכשיו היא הופיעה?

מאיפה הגיחו לפתע ה"ישויות" האלה: "לא בא לי" "אין לי כוח" ו"אין לי אנרגיה"? הרי עד לא מזמן היה לנו סבבה, יכולנו להנות עם חברים, לעמוד בכל מיני מטלות, משימות ואתגרים, אפילו מחמאות הגיעו מכל מיני מקומות.                                                                        

ואיך פתאום הכול צלל לתהומות נשייה?

לא, זה לא נעלם ולא צלל לשומקום.

בואו נחשוב על זה. ההר הגבוה הזה, שחשבנו שבחיים לא נוכל לטפס עליו, כבר היה שם. ועלינו עליו ואפילו חווינו הצלחה. ההר הזה, שהוא מטאפורה למשימות כמו: עבודה, ראיון, מטלה כלשהי, הכול היה שם מימים ימימה כחלק מהמציאות של חיינו.                               

אבל יש משהו שכרגע הכרזנו שאין כוח לעמוד מולו. נכון לעכשיו.

נהיה רגע במקום הזה שעכשיו. נכבד אותו, הוא חלק מאיתנו. הוא אמירה פנימית שלנו, כל אחד בשיח הפנימי שלו עם עצמו. הוא חלק שמבקש שנהיה לרגע קרובים, כל אחד לעצמו. חלק שמבקש לעצור לרגע. להתבונן. להניח את הפטיש של השופט, את המשקפת של הצופה המבקר, ואפילו את השרביט של המנצח שרוצה לנצח על יצירה הרמונית מפוארת. פשוט להניח.

להניח בצד את הכול לרגע, רק לרגע, כי עכשיו לא יכולים. והדגש הוא על עכשיו. נכון לעכשיו אני לא יכול. וזה חלק ממה שאני ואני מכבד אותי. בלי שיפוט ביקורת ושיום. בלי צורך להוכיח או להצטדק. פשוט להסכים להיות... אני.

עד שנתרצה.

ונעשה.

ונשמע ונקשיב למה שהקול הפנימי אומר. נקשיב לקול הקטן שבפנים, שמבקש מכל אחד בתוך עצמו: להיות אני. כי אדם קרוב אצל עצמו.

תראו כמה נכון לכל אדם להיות קרוב לעצמו. כל אדם יודע הכי טוב להיות הוא עצמו. אז תוסיפו בבקשה הסתייגות קטנה, לישויות הגדולות האלה "לא בא לי" ו"אין לי כוח":                          

עד להודעה חדשה.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^