להיות בטיפול, ומתי לסיים?

13/05/2020
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
עובדת סוציאלית
להיות בטיפול, ומתי לסיים?

להיות בטיפול, בתוך תהליך מתמשך. תהליך שהוא בעיקרו שיח, שעולים בו דברים אישיים, רגשיים, כאלה דברים שבדרך כלל אנשים שומרים אותם לעצמם, ולא מעזים לדבר עליהם עם אף אדם. דברים ששומרים בקודש הקודשים שבלב, כתובים בתוך הספר האינטימי שמלווה לכל מקום ובכל עת. סיפור החיים.

כמה דפים יש בספר הזה שכתובים בו סודותיו של הלב. כמה דפים נרשמים בספר הזה במרוצת החיים, ואיך נוצרים עוד ועוד סיפורים כאלה, והם נגנזים בדפים של הספר. הספר שבתוך הלב. וכן, לפעמים הסיפור שמח, לפעמים הוא עצוב, לפעמים הוא מספר על פערים ועל חלומות, ועל כמה תסכול יש בגלל הפער שבין החלום והמציאות, וכמה מאכזב יכול להיות החלום ושברו.

להיות בטיפול, להתבונן פנימה אל דפי ספר הלב, אל החוויות הגנוזות בו. וכמה סיפורים בתוכו חוזרים על עצמם שוב ושוב. אותו הסיפור ורק משתתפים אחרים, תפאורה מתחלפת והכאב אותו כאב.                                                                                                              

ושיחה עם המטפל בתוך המסגרת היציבה והמוגנת, שיח שהוא כמו להפליג בדמיון, סיפור שהפעם הסוף שלו יהיה קצת אחרת. תקווה לשינוי. והחוויה המוכרת כל כך, הולכת ומשנה את הגוונים שלה, וסיפור אחר הולך ונרקם וממציא את עצמו מחדש, נולד מתוך השיח המשותף הזה, מתוך חוויה מיטיבה של הקשבה, מקום מאפשר ובטוח, אזור חלימה.                    

לפעמים זו תנועה של אופטימיות די זהירה, לפעמים זו פסימיות שנראית חסרת מעצורים, לפעמים זה אפילו מפחיד לשוט בספינה הזאת כשהנהר כל כך סוער, מציאות כואבת שפוגשת עולם פנימי רגיש.

אבל בטיפול, כמו בטיפול, אפשר להפליג בדמיון, לשהות בתוך המשחק הזה של חלום בהקיץ, ולשקוע בתוך המשחק ממש כמו ילדים. כזה מרחב יש בו בטיפול. סצנה משחקית שכמו מנתקת לרגע מן המציאות אל תוך הלב פנימה, ועוזרת לבנות מחדש חוויה שפעם הכאיבה והיום כבר לא. היום החוויה הזאת היא זיכרון שאפשר לספר במילים. חוויה שיש יכולת לתאר, הפעם ממקום מפויס יותר, מאורגן ואסוף ושמור. מקום שנוצר מתוך יצירתיות של חלום ותהייה, הקשבה, החזקה, תקווה ואמונה. זה המקום שממנו נוצרת קרבה.

והקרבה הזאת היא קודם כל קרבה של אדם אל עצמו. זאת חוויה של התבוננות פנימה, והחוויה הזאת מאפשרת יציאה אל החוץ. תנועה מבפנים החוצה, והפעם ממקום אחר. מחוויה של בסיס בטוח. חוויה של מסוגלות ויכולת. חוויה שקשורה לתקווה ולאמונה. כי זו דרכה של הנפש, לחפש לעצמה את המבט המתבונן, הקשוב, המגלה אותה ואת הייחודי שבה.

ואז אפשר לקחת את החוויה הזאת אל העולם שבחוץ. מהמקום הפנימי הזה שנבנה בתהליך. כמו ציפור שכנפיה הפצועות החלימו. ועכשיו היא יכולה לעוף. רק הציפור יודעת מתי.

כן, הציפור הזו שעומדת על ענף, איננה סומכת על הענף, היא סומכת על עצמה, שהיא יודעת לעוף.                                                                                     

וגם בטיפול מגיע הרגע שהמסע מגיע לסיומו. שהגענו לחוף מבטחים, שמשהו עכשיו יותר שלם ואסוף ומאורגן. המטופל, כשהוא מרגיש שהחוויה הזו כבר טבועה בו, שהוא חווה יכולת, הבשלה של תהליך, יכול לסיים, ותמיד מתוך ידיעה, שבכל עת שירצה, יוכל לחזור.

סיום טיפול הוא תמיד בברכה, של "עוף גוזל, חתוך את השמים". חשוב שזה לא יהיה בקטיעה פתאומית, אלא מתוך הכנה ותהליך של סגירה. כדי לארגן את החוויה הזאת לכדי משהו שיכול לשמש כמו מצפן, כמו מפת דרכים, כמו צידה לדרך. בידיעה שתמיד יש לאן לחזור.

אז הפרק הזה במסע של החיים אולי הסתיים, אבל הסיום הזה משאיר את החותם שלו. ציפור שיודעת שיש לה קן בחוץ, אבל בית בלב. ויש מטופלים שעבורם סיום הטיפול הוא המתנה הגדולה ביותר שאפשר להעניק להם בחייהם. אלה הם העצובים שבמטופלי. שבפעם הראשונה בחייהם הם נפרדו, לא מתוך בריחה, ולא ממקום שמחפש לשכוח. הם נפרדים עם ברכת הדרך וידיעה שהפעם הם יוצאים לדרך חדשה, והפעם לא לבד. כל אחד מהם זכה בחבר לחיים, הזה שבדפי הספר שבלב.

 

לחיפוש מטפל, לחץ/י כאן

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

^