על החשש מלהתחיל טיפול

19/07/2020
על החשש מלהתחיל טיפול

לאחרונה יצא שדיברתי עם קולגה. היא אמרה לי: "אני לא מבינה. מצאתי בשבילה את המטפל הנכון. זה עם ההכשרה והגישה המתאימה. אפילו העברתי את מספר הטלפון... והיא לא עשתה עם זה כלום. אני לא מבינה למה אנשים לא רוצים לעזור לעצמם?"

התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה: "זה לא פשוט להתחיל טיפול. זה מייצר קונפליקט וחשש".

מדוע המחשבה על פנייה לטיפול מייצרת חשש? מדוע אנו נרתעים מלעשות את הצעד ולהתחיל?

  • המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה, שזה קודם כל להכיר בזה שיש לי קושי, שיש לי בעיה. לעיתים רק ההכרה הזו יכולה להיות מפחידה כשלעצמה. אך יותר מכך, התחושה לעיתים הלא מודעת, היא שאני תלוי בעזרה חיצונית. אני לא 'מצליח' לבד.
  • עם הקונפליקט הזה של תלות מול עצמאות ונפרדות אנו מגיעים להתחלה של טיפול. כשהתינוק נולד זה הרי ברור שהוא תלוי. הוא צריך עזרה בכל דבר. אולם כשהתינוק גדל הוא מתחיל להתרחק מהדמות הראשית המטפלת בו. בהתחלה בזחילה ובהמשך בהליכה. מידי פעם הוא עוצר, מעיף מבט, לעיתים חוזר לגעת כדי לקבל בטחון ואז ממשיך בדרכו. עם המשך ההתפתחות העצמאות הולכת וגדלה. בצילה תחושת הנפרדות. על אף הטבעיות שבתהליך, הנפרדות מייצרת כאב. מהכאב הזה אנו מנסים להימנע.
  • קונפליקט נוסף המלווה פניה לטיפול, נוגע לחשש ש'יראו לי'. מה הם השדים שמסתתרים בתוכי? מה קיים בלא מודע? האם אצליח להתמודד עם החרדה שבגילוי? עד כמה אוכל להיות אותנטי ואמיתי במחשבה, בפנטזיה, בשיתוף? מה יהיה לי מותר ומה יהיה לי אסור, לחשוב, להרגיש, לומר? שאלות של חשיפה עצמית הן שאלות חשובות ופונקציה של תהליך טיפולי מותאם ומאפשר. את שכבות הבצל מקלפים לאט ומתוך הרבה מקום וכבוד להגנות ומתן מקום לתהליך.
  • קונפליקט אחר מתייחס לחשש משינוי וויתור על המוכר. הפנטזיה המלווה פניה לטיפול היא שאולי אצטרך לותר על המוכר והידוע - על העצמי שלי. הנפש שלנו מורכבת. לעיתים באמת קשה לראות מה מניע אותה, מה הקונפליקטים שמלווים, מה טמון בלא מודע. ברצוני להבהיר - להתחיל טיפול אין פירושו לוותר על האישיות שלי. פירושו להבין את עצמי טוב יותר ובמשקפיים אחרים, נוספים. כאן נכנס איש הטיפול ובא לעזרה, להתבוננות משותפת, להבנה שונה. אף איש טיפול לא יכול לגרום ולכפות על המטופל לעשות שינוי. רק המטופל עצמו, מתוך התובנות וההבנות המחודשות יוכל לעשות זאת. אין מעשי כישוף וקסמים.
  • קונפליקט אחרון מתייחס ליכולת שלי לסמוך ולייצר קשר. אם זה קשה לי בחיים 'שם בחוץ' האם אצליח לייצר זאת בטיפול ולהיות פגיע וחשוף? לעיתים, זו בדיוק הסיבה לפנות לטיפול. שיחה על החשש הזה, היא הדרך להעמיק את ההתבוננות ולהבין ממה אני חושש ביחסים, מה מניע אותי, מה הם הפצעים שלי.

ייתכן והחשש עדיין אתכם. ייתכן ועדיין קשה לעשות את הצעד הראשון. ישנן סיבות רבות בגינן אנו לא פונים לטיפול או דוחים התחלה של טיפול. אנו אומרים לעצמנו: עוד לא... בשנה הבאה... כשיותר יתאים וכד'. אני מאמינה שניתן להתגבר על האמירות ה'חיצוניות', מתוך התבוננות על המניעים הפנימיים. אולי, בעזרת כל מה שקראתם, תצליחו לאתר לפחות חלק מהם ולהתגבר על הפחד שבהתחלה חדשה.

ודאי ישנם עוד שיקולים בהתלבטות האם להתחיל טיפול. אולם, אם ישנה התלבטות ואם עולה צורך פנו לטיפול. מצאו את המטפל ואת שיטת הטיפול שנכונה לכם. דברו על ההתלבטות, על החשש, על הפנטזיה. להיות בנקודה אמביוולנטית זה הכי לגיטימי, פירושו להכיר בעוד חלקים שמלווים את החיים שלי ואותי.

מה שחשוב להבין הוא שלא להתחיל טיפול, אומר להישאר עם אותו כאב ובאותה נקודה. פנייה לטיפול היא הדרך שלכם לעזור לעצמכם לצאת ממעגל הקסמים, שיכול לעיתים להיות הרסני וכואב.

 

מתגברים על החשש ורוצים למצוא מטפל? למציאת מטפל

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

למציאת מטפל מתאים
^