שכחה, זכרון וחכמת החיים

20/04/2020
אנה נווה לדרמן
אנה נווה לדרמן
פסיכותרפיסטית
שכחה, זכרון וחכמת החיים

דודה שושנה ו 30 בריכות ביום

דודה שלי, דודה שושנה האהובה, היא בת 92.

את שנותיה הטובות כנערה עברה במחנה הכבשנים המבעית והמפלצתי אושויץ.

מכל המשפחה הענקית רק היא ואמא שלה , סבתא גיטל שלי, ניצלו.

דודה שושנה בנתה משפחה מאודים כשהגיעה לארץ בסך הכל שנתיים אחרי שניצלה מהתופת והבטיחה לעצמה לא לחזור לתופת גם לא במחשבותיה. את הסבל הנוראי שעברה התמירה לעבודתה כאחות בבית חולים. את המגבלות הפיזיות האיומות בהן הייתה נתונה וחולשת הגוף- הפכה לנחישות בשחייה יומיומית ועד לא מזמן המשיכה ב- 30 בריכות ביום.

כששאלתי אותה אם היא לא מגזימה, בגילה, ענתה לי שזו הבטחה שהבטיחה לעצמה אז... שם...שהיא תשמור על חוזק הגוף שהציל אותה בעבודות הכפייה ולא תיסוג בשום מקרה. בחורף, בקיץ בסתיו ובאביב. לפחות 30 בריכות ביום.

אף פעם לא הסכימה לדבר ולספר ואפילו פעם, כשהדרכתי במוזיאון בית לוחמי הגטאות ובקשתי ממנה לבוא ולספר את הסיפור שלה אמרה לי: "מה יש לספר? שנים אני עומלת להשכיח את הסיפורים".

דודה שושנה מלאה באופטימיות, בשמחת חיים, חייכנית ולא משנה כמה זמן עבר מאז שהתקשרתי בפעם האחרונה היא תמיד צוהלת ושמחה.

לקראת בואי היא מתקשרת, מחכה ליד הדלת בדירתה בדיור המוגן, שפתיה משוחות בשמינקה (שפתון בפולנית) וכשהיא אומרת "אנוצקה", הלב שלי שמח ורוקד.

ואני, המטפלת שבי, לעיתים תוהה לגבי הזכרונות. הצורך לחטט בעבר, לאוורר טראומות מקבל עם דודה שושנה זוית ראיה מחודשת.

כוחה של הרוח לעיתים לארגן מעקפים טבעיים. הזכרונות לא באמת נשכחים. עכשיו בימי קורונה, היא חולמת בלילה על ימי העוצר בגטו, האיסור להתקהל והתור בחנויות המזון בשעות שהוקצבו ליציאה.

הזכרונות אסופים, ארוזים במחסן, בבוידעם של הלב. מדי פעם אחד נופל לתוך הלילה החשוך בימי בדידות ארוכים כמו עכשיו.

ומתוך השואה, על חורבות הזכרונות נבנו חיים של נתינה, שמחה, אופטימיות והמון אהבה.

דודה שושנה, או צ'וצה כמו שאני אוהבת לקרוא לה (דודה בפולנית) – את המגדלור של חיי.

את האור שמכוון את דרכי לדעת שלא משנה כמה קשה ולא משנה עם מה אני מתמודדת ברגע הזה והיום- תמיד יש בתוכי עוד כוחות לעצב את הרגע הבא ואת המחר.

"נהוג לחשוב שהשכחה הינה חסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח, פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר."

~ נחמן מברסלב

 

אבא שלי – טוב או רע ולא הסיפור על האיכר הסיני

השנה 1939. אבא שלי (בן 20) ואחיו הגדול דוביד (בן 23) מחליטים לצאת מהעיירה הקטנה אוסטרויבץ שבפולין ולנסות לעשות עסקים גדולים במעצמה הרוסית.

כעבור כמה שבועות החליטו שהם זקוקים לעוד חפצים מהבית והתחילו דיונים מי יזכה לנסוע.

שניהם רצו כי עם כל רצונם להיות אנשי עסקים דגולים היו בחורים צעירים והתגעגעו לשטרודל של אמא.

כדי לא לריב החליטו להטיל מטבע ויצא שדוביד זכה. בחדוות נצחון יצא לדרך בטוח שקרה לו משהו ממש טוב.

אבא שלי נשאר מאחור מאוכזב מההפסד הרע.

כעבור עוד כמה שבועות משדוביד לא חוזר והתחילו שמועות על רוחות רעות בפולין מכיוון גרמניה, אבא שלי מחליט לחזור גם הוא לברר מה קרה לדוביד.

ככל שהתקרב לגבול הבין שהגבול סגור ובהיותו גבר צעיר, חסון וחזק החליט שימצא פרצה בגדר ויעבור.

אבל... לא זו בלבד שלא היה איש עסקים דגול גם לא היה מסיג גבול מתוחכם ונתפס.

בלי שום אפשרות להודיע למשפחתו הושלך לכלא בסיביר. המום, מיואש בטוח שקרה לו אסון.

5 שנים היה בכלא, בתנאים מחפירים, בעבודות כפייה פיזיות והתעללות משוכנע שחייו נחרבו. ובנוסף הדאגה למשפחה שבודאי יוצאת מגדרה מדאגה להעלמותו – לא אפשרו למחשבותיו לנוח ולו לרגע.

ואז... קרה דבר  ממש טוב ושחררו אותו מהכלא.

משהתחיל במסעו בחזרה הביתה התברר לו שבזמן הזה קרה אסון בפולין.

רק כשהגיע הביתה גילה שהאסון שקרה לו הציל את חייו.

מכל המשפחה הענקית נשארו רק דודה שושנה ואמא שלו- סבתא גיטל.

וזה הסיפור אליו נולדתי.

אני הגעתי לעולם אחרי שהדבר הנורא שאבא שלי חשב שקרה לו – התברר כנס גדול.

במיינדפולנס קוראים לזה תודעת המתחיל.

אין לדעת. כשקורה משהו רע הוא יעבור, כשקורה משהו טוב גם הוא יעבור.

הכל ארעי ומשתנה ולעולם אין לדעת מה הדבר הבא.

תודה אבא יקר שלי, שאני כל כך מתגעגעת אליך והייתי רוצה להקשיב עוד קצת לסיפורים שלך על השנים ההן.

מה עזר לך לעבור מיום ליום? איך רוחך לא נשברה? על איזה עתיד חשבת?

תודה שבסבלך הענקת לי את הרוח האיתנה לעמוד בקשיים ביציבות והענווה, בידיעה שאני בעצם לא יודעת.

 

"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו." ויקטור פרנקל.

 

אנה נווה לדרמן, פסיכותרפיסטית ומורה למיינדפולנס

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^