מה קרה למתבגרים בשנה הזאת (2020)? - ראיון עם דר' ענבל לוסטיג

25/03/2021
דר' ענבל לוסטיג
דר' ענבל לוסטיג
פסיכותרפיסטית
מה קרה למתבגרים בשנה הזאת (2020)? - ראיון עם דר' ענבל לוסטיג

הפעם שוחחתי עם דר' ענבל לוסטיג, שהיא אשת מקצוע מאד אקלקטית. היא דוקטור וגם עו"סית מומחית, מתמחה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ועובדת עם מגוון תחומים: מתבגרים, צעירים, הדרכות הורים  ויעוץ ממוקד בענייני קריירה. חשבתי שיהיה מעניין לשוחח איתה דווקא על מתבגרים בימים אילו, שכן היא רואה מה קרה לנו בשנה האחרונה בתחומים רבים ויש לה פרספקטיבה להשוואה.

מה הדברים הכי משמעותיים שפגשת סביב עולם המתבגרים בשנה הזאת?

מצוקה נפשית גדולה מאוד, בדידות, וקושי רב של ההורים להתמודד עם המצוקה שהם חווים לצד המצוקה של המתבגרים שלהם.

הסיבה המרכזית שאני משתמשת במילים כל כך קשות, היא כי נעשו פה שתי טעויות מרכזיות של ההורים והמערכות בהערכה מה נכון לגילאים האלה. הטעות הראשונה הייתה המחשבה הרווחת: "טוב, לפחות להם לא צריך לדאוג למסגרות כי הם מסתדרים לבד בבית, מול הזום והמסכים". האשליה הזאת של "מתבגרים שלא צריך לדאוג להם" הייתה אצל הורים רבים, היא אשליה מסוכנת, זאת מאחר והמהות של בני נוער היא עיסוק חברתי. מתבגר אמור לצאת החוצה, לפגוש את החברים שלו, מפגשים עם בני גילו – זה מרכז חייו. וכשזה לא קורה, החוויה של הבדידות המצוקה והקושי הופכים להיות כמעט בלתי נסבלים. המבוגרים לא הבינו עד כמה הריחוק החברתי הזה מנוגד לצרכים שלהם.

הטעות השנייה, שנבעה מהראשונה, שלאחר שניתקו אותם ממסגרות מבלי שיצרו להם חלופות מתאימות, הם נותרו האחרונים שחזרו למסגרות לימודיות.

למה? למה דווקא המתבגרים? מה, תחושת הניתוק מהחברים לא נכונה על כולנו?

כל בניית הזהות של המתבגר נעשית בשלב הזה. באופן טבעי, הוא מתנתק ובועט בהורים שלו ומתחיל את היציאה לחיים הבוגרים ובניית הזהות הנפרדת מההורים. התהליך הזה נעשה מתוך קשר עם קבוצת השווים שלו, שם הוא בונה את העצמיות שלו. הלימודים, זה נחמד, זה בסדר, אבל המוקד המרכזי, החוויה הכי משמעותית היא עם בני גילו. כל כולו עסוק בדבר הזה, שנמנע ממנו בשנת הקורונה. לדוגמא: ילדים שעשו מעבר מחטיבת ביניים לתיכון, לא נפגשו עם בני גילם בכלל, פרט לזום. מיעוט המפגשים עם קבוצת השווים הובילו לתחושה של ייאוש, להתעצמות של תופעות כמו דיכאון, חרדה, אובדנות, הסתגרות בתוך הבית, הפסקה של הלימודים והתחלה של צריכת חומרים ממכרים כדוגמת אלכוהול וסמים.

את אומרת דברים קשים, שאני כאמא שואלת את עצמי: איפה טעיתי? איזה אחריות יש להורים על הסיטואציה הזאת? מה אנחנו כהורים יכולים לעשות?

הסיטואציה שההורים נמצאים בתוכה היא בלתי נסבלת. המצוקה היא גדולה, אבל אי אפשר להזניח את המתבגרים כי "הם מסתדרים". הם לא מסתדרים. זו אשליה. באופן טבעי מדברים הרבה על ילדי הגנים והסבל שהם עוברים כשהם לא הולכים לגנים, אבל זה כאין וכאפס מול מה שעובר על המתבגרים, כשלקחו להם את החברים. ההורה לא יכול להוות תחליף חברתי למתבגר, לעומת הנוכחות שהוא יכול להוות לילד קטן. זה שהמתבגר יכול להסתדר עם המחשב, לא אומר שהוא לא זקוק לקשר עם בני גילו ועם מבוגרים. מתבגר זקוק לא פחות מילד לחברה ולמבוגרים שיראו אותו.

איך מזהים את המצוקה הזאת?

כמו שיודעים לזהות מתי הילד חולה, כך נזהה שיש סטיה מהנורמה. אם אנחנו רגילים לראות את המתבגר יוצא מספר פעמים מהחדר, מייצר קשר מועט, אבל בכל זאת עונה כשפונים אליו, מצטרף לארוחת הערב, וכעת יש שינוי, זו נורת אזהרה. הוא לא מתקלח, הוא לא אוכל, הוא מדבר עם חברים רק בדרך וירטואלית, לא פוגש חברים (גם אם בבסיס מדובר בילד ביישן) - זאת נורת אזהרה. שינוי של החברה שאיתה הוא מסתובב, החברים החדשים מדאיגים אתכם ההורים - זאת נורת אזהרה. 

איך מתמודדים עם המתבגרים? דבר ראשון צריך לזכור שמתבגרים הם לא ילדים אבל גם לא מבוגרים. משמע, הם זקוקים להשגחה והכוונה שלנו ההורים, אומנם אחרת מזו של ילדים, אבל עדיין צריך להגביל את המתבגר ולדעת מה קורה איתו. ההתבגרות היא שלב קשה ומורכב עבורנו ההורים אבל גם עבורם. אי אפשר להשאיר אותם לבד בעולם ולהגיד להם שיסתדרו. יש חשיבות גדולה, על אף הקושי, להתעקש להיות נוכח בחיים שלהם אם הילד לא בטוב, ההורה יוכל לזהות את זה כל עוד יהיה נוכח. התעקשות משמע- שאנחנו ההורים חייבים להיות בקשר עם המתבגרים שלנו, גם אם זה קשה ולא תמיד נעים. המתבגרים צריכים את ההורה לידם, את הגבולות שלו ואת ההתעניינות בו. גם אם הוא זועף ומתנגד, עדיין אסור לוותר לו ועליו.

נניח וזיהיתי מצוקה של הילד, מה לעשות?

לנסות לשוחח איתו בעדינות, אולי לא בבית. מומלץ בזמן שאנחנו לבד איתו ולא בנוכחות האחים (כדאי למנוע תחושה של השפלה או פגיעה בפרטיות, שהם שני דברים משמעותיים למתבגרים). יתכן שכדאי לנסות בזמן ארוחה, אולי לשתות קפה יחד בבית קפה, אולי בחדר – כל מתבגר ומה שנכון לו. לנסות לראות אם אתם ההורים מצליחים לייצר קשר ולהבין ממנו מה קורה בחיים שלו. אם ניסית מספר פעמים לאורך 7-10 ימים ואתה חווה את הילד מסתגר יותר או לא משתף פעולה, יש לפנות לאיש מקצוע בעל מומחיות בטיפול במתבגרים והדרכת הורים כדי לקבל הכוונה והדרכה מתאימה. אולי בשלב הבא המתבגר ירצה להצטרף גם הוא לטיפול.

אז מה הפתרון?

צריך לראות איך חוזרים לקשר עם המתבגרים. צריך מידה מסוימת של נחישות, כי התגובה הטבעית של המתבגר תהיה להתרחק. יש צורך בזיהוי של המצוקה של המתבגר. אם ההורה לא יכול להתמודד איתה, וזה הגיוני וטבעי, רצוי מאוד לפנות לעזרה מקצועית חיצונית. מתבגרים שמאבדים קשר עם ההורים שלהם יכולים להגיע למקומות קיצוניים וקשים וזאת אחריות שלנו ההורים למנוע את זה.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

למציאת מטפל מתאים
^