הדרך לעצמאות אישית

13/04/2021
חמוטל מנשה מאיר
חמוטל מנשה מאיר
מאמנת אישית / קואוצרית
הדרך לעצמאות אישית

לאורך השנים תמיד עלתה בי השאלה, מדוע בחרו לקיים את יום השואה והגבורה בישראל (שאיננו בתאריך העולמי) דווקא בסמוך ליום בעצמאות, כשבוע לפניו. כמובן  שהיו שיקולים היסטוריים של קביעת הזמן, אך הנרטיב היהודי מחבר לנו תמיד באופן היסטורי מנטאלי ורוחני את הקשר בין שבר והתפרקות לבין בנייה מחדש וצמיחה.

סביר להניח (אבל רק סביר ואין הדבר מוחלט) שאלמלא אירועי שואת היהודים במלחמת העולם השנייה ובריחתם של חלקם לפני פרוץ המלחמה, כנראה לא היתה קמה ונבנית מדינת ישראל ומוכרזת כמדינה עצמאית וחזקה.

ובכלל הסמיכויות: יום הזיכרון עם יום העצמאות, עבדים במצרים – יציאת מצרים- עלייה לא"י, חורבן בית ראשון, שני, הסיפור על נוח והתיבה – היה צריך להשמיד את הארץ ולנקות את החטא כדי לבנות מחדש וטוב..

זה משהו בתרבות היהדות, סיפור פנימי שמתגולל בתוך כל אחד מאתנו. סיפור שאומר שבשביל שיהיה טוב, בשביל שנהיה עם עצמאי, צריך לעבור דרך קושי, דרך כאב עצום, דרך פירוק ושבר. לפרק ולהרכיב, לפרק ולהרכיב – כמו עכבר שרץ בגלגל ענק ללא מעצור. האם כך הדבר? כך היקום בנוי? האם זה גורלנו? ישנם עמים ותרבויות שיחשבו אחרת. ישנם עמים ותרבויות שחיים מתוך איזון ושקט יחסי שאינם מבינים על מה כל המאומה ולמה תמיד יש סביבנו כ"כ הרבה דרמה.

אבל מה הקשר בין העצמאות הקולקטיבית כעם לבין עצמאות אישית של כל אחד מאיתנו?

כבני אדם, אנו נושאים עמנו לא רק זיכרון אישי של חיינו, אלא גם זיכרון קולקטיבי של משפחה ושל עם. משהו בתאי גופינו נושא את הסיפורים עליהם אנו גדלים ומשהו בנו מבקש להאמין שאנחנו זקוקים לאירוע מפרק וקשה בחיינו כדי לנוע קדימה, לגדול ולצמוח לכדי עצמאות אישית, נפשית, רגשית ומנטאלית.  אינני מדברת דווקא על עצמאות  פיסית, כמו עזיבת בית ההורים, למשל (אעפ"י שגם עצמאות מסוג זה מבקשת עצמאות רגשית ומנטאלית), אלא על חופש רגשי ומנטאלי; החופש ללכת בדרכי, החופש לבחור את בחירותיי, להאמין באמונתי. החופש להיות ממש כפי שאני ואפילו לאהוב את עצמי. ממש כמו החופש להקים מדינה מחדש.

אני רוצה להציע תהליך הפוך, שבניגוד לתהליך הקיים, בו אנו מונעים מתוך גורל קולקטיבי של עם לתהליכים האישיים של כל אחד מאתנו, כל אחד יעבור תהליכים לעצמאותו האישית וחרותו הפנימית וכך יצא אל החברה והקהילה שלו ויתחבר אליהם ליצירת זיכרון קולקטיבי מאוזן יותר. כזה שאינו דורש גורל של פירוק, חורבן והרכבה. תהליך העצמאות האישית מאפשר לנו להגיע להרמוניה מסוימת בתוך ועם עצמינו (גם אם לא מלאה) וכשיש כזו בפנים, יכולה להתקיים הרמוניה גם בחוץ, בין פרטי הקהילה המרכיבה את העם.

אירועים קשים בדר"כ גורמים להנעה קדימה לבן אדם שחווה אותם. מטבעם, הם קודם כל מטביעים ומכריעים את האדם עד שזה בוחר לקום ולצמוח מהם.  בדר"כ האדם שחווה או עדיין חווה את האירועים יכנה אותם כתקופה קשה ונוראית, שבר גדול, סטירה לפנים, סיוט, נפילה ועוד. מי שמחליט לצמוח מאותם האירועים, יכנה  אותם כחוויה הכרחית שהיה צריך לעבור, מנוע לצמיחה, שלא היה מוותר על אף רגע בדרך. לפעמים עולה אפילו הביטוי " מתנה" כשמסתכלים מרחוק בפרספקטיבת שינויים בחיים.

איפה עומדת האמת? איפושהו בחוויה שלנו. איך אני, מחליט/ ה לחוות את הקושי אל מול הצמיחה. האם אני חי/ ה בתוך הקושי בלבד או בוחר בחוויית צמיחה לעצמאות ביחד ועל אף הקושי.

האם לאדם יש את היכולת והזכות להחליט מאלו מנועים יצמח? האם הוא יכול להשפיע על האירועים בחייו.  עד כמה מנהל אותנו נרטיב הפירוק והבנייה מחדש בתהליך שלנו לעצמאות אישית?

אני מודה שעד לפני לא הרבה שנים, חשבתי שבכדי לצמוח עליי לעבור אירועים קשים שבמהלכם  הרגשתי כאילו מכבש עבר עליי. כמו שהאמנתי, כך הגיעו האירועים הקשים האחד אחרי השני ובצרורות. הדרך היתה קשה מנשוא ומאיימת. כל התקדמות בה היתה מלווה בכאב רב מידי להתמודדות, החיים הפכו להיות דרמה על גבול ההזיה. המשפט: מכאן רק אפשר לעלות – תמיד צחקתי שאני הוכחתי שאפשר עוד להמשיך לרדת.  אני לא בטוחה עד כמה האירועים היו באמת קשים או עד כמה החוויה שלי אותם היתה קשה.. החיים לצד סיפור של צמיחה מתוך קושי, ממשיכה ומקטבת את תפסתינו בין אירוע טוב לרע. היא מחייבת אותנו להאמין שעל כל תחושה של הקלה וטוב, תיכף ומיד יגיע גם הרע – כדי שלא נשקוט על השמרים. הנה הוא שם, מחכה לנו מעבר לפינה, שלא נרים את האף.

לפני כשנתיים לערך, בחרתי להמשיך ולצמוח באופן שקט ומאוזן. תמיד להתבונן ולחפש את הצמיחה מתוך בחירה. לבחור לצמוח מכל אירוע קטן כגדול, מכל מסר או סימן שהיקום בוחר לתת לי ולדייק את הדרך – כל הזמן לדייק בעדינות, בלי דרמות. זה לא שאירועים לא קרו, אבל התייחסותי אליהם השתנתה. השאלה: למה זה קורה לי לא עלתה יותר, אלא מה אני לוקחת איתי הלאה כדי לסיים את השיעור, את תהליך הצמיחה בשלב הזה.

זו אחת הבחירות המאתגרות להיות כל הזמן במקום של התפתחות באופן שוטף. לראות כל עניין ואירוע כהזדמנות לעוד שיעור ולעוד פסיעה בדרך לעצמאותי ולחירותי האישית. זהו מקום שמבקש תשומת לב קבועה לעצמנו, לדיוק המודעות שלנו ויצירת השינויים או דווקא היכולת לקבל את מי שאנחנו.  זוהי בחירה  שעל פניה נראית כחפירה עצמית בלתי פוסקת, בעוד שלמעשה, ההתפתחות הפנימית שלנו הופכת להיות כפעימת לב נוספת החיה לה יחד עם פעימות ליבנו הפיסי.

כדי לנוע לעבר עצמאות אישית מבלי לבקש שמשהו חיצוני יניע אותנו לכך, עלינו לעשות החלטה שאנו לומדים וגדלים מתוך מנוע פנימי ואישי ולא מתוך שבר. החלטה כזו מבקשת מאתנו אומץ רב שכן היא מהווה יציאה לדרך  שבדר"כ אין ממנה חזור. כשאנו הולכים במסלול ההתפתחות, לא ניתן לעצור זאת. ההתפתחות האישית קורת כל הזמן למי שנמצא במיקוד של מודעות. המינונים והמקצבים של ההתפתחות ישתנו מעת לעת, יעלו וירדו, ינוחו ויתכוננו ליציאה מחדש.

לאחר שבחרנו בדרך זו, אנו צריכים לכוון את מוחנו לקלוט את המסרים שמגיעים אלינו, לא מרוחות או ישויות סביבנו (אפשר גם למי שיש קשר לערוצים הללו), אלא מהבנת הרמזים המדויקים של היקום המבקש מאתנו לעבור שיעורים של צמיחה והתפתחות. זה יכול להתחיל במשפט שאמר לנו מוכר הפיצה, או טכנאי הכבלים שהגיע לביתנו. זה יכול להגיע משיקוף של בן משפחה, חבר/ ה או ממערכת יחסים כלשהי בחיינו. העיקר לשים לב לכך, לוותר על האגו והרציונל ולהקשיב לתנועה של הלב, לאינטואיציה ולתחושות שלנו.

התחושות שלנו בדר"כ מדויקות מאוד. גם אם הן מובילות אותנו, לכאורה, לאירוע שמעמת אותנו עם קושי וכאב, הן עדיין משרתות את תהליך ההתפתחות והצמיחה שלנו. התחושות שלנו יודעות משהו על דיוק שמוחנו הורגל לשכוח.

החופש שלנו להקשיב לליבנו, לבטן שלנו ולתחושותינו מבלי לחשוש שזו רמאות של רגשות ופחדים ומבלי שהרציונל ישפוט את אותן תחושות ( אויש.. עוד פעם אני והשטויות שלי... פעם שעברה טעיתי, למה שאסמוך על עצמי עכשיו ועוד), זו הדרך לעצמאות אישית.  כמובן שבמסע הזה יש לדייק את התחושות ולהגביר את האמון בנו, בעצמינו, בתחושותינו וברגשותינו. כשהאמון מתגבר מגיעות תחושות של התרחבות ושחרור (ולא אין צורך במלחמת השחרור) של התמסרות למי שאנחנו ולמה שקורה עכשיו.

כדי להגיע ליכולת לסמוך על עצמינו, עלינו לקיים עבודת ניקיון פנימי. למשל, כל מה שסיפרו לנו שאנחנו  אני פחדנ/ית, אני אמיצה/ ה, אני לא מתמיד/ה, אני תמיד בוחר/ ת בדרך הקשה, אני תמימ/ה ועוד תופינים. עם השנים התחלנו לסמוך יותר על מה שסיפרו לנו עלינו מאשר על עצמינו. עם השנים התחזקה אמונתנו שאנו באמת כאלו וכשאנו מאמינים בסיפור- אנחנו חיים אותו ועל פיו. ואז כבר אנחנו מוכרים לעצמינו ולאחרים את הסיפור ש"זה מי שאנחנו".
כל כל הרבה ציפיות ואכזבות של אחרים לגבינו, כ"כ הרבה תפישות עולם שאין להם מקום בחיינו, אבל הן נשרטו בנו. ועכשיו אנו מבקשים להוכיח אחרת – לא להורינו, אלא לעצמינו ואנו הלקוח העקשן ביותר של עצמינו, לקוח שמבקש כל הזמן עוד ועוד הוכחות עד שיאמין לסיפור חדש שאיננו נשען על חוויות העבר.

הבחירה במודעות, תשומת לב וצמיחה היא מסע חיים. המודעות לא נגמרת בטיפול או בחודשים ספורים. המודעות נצברת בגופינו והופכת להיות חלק  ממסע חיינו. היא נעה במסלול של שינוי, שיפור, עידון ותיקונים אחרים. ממש כמו אצל הספר. כל תקופה אנחנו מגיעים אליו לבצע שינוי- שיפור- עידון ותיקונים אחרונים ויוצאים יפים יותר  עם תחושת הקלה על ראשנו ובעצם בליבנו.. לא בכדי נאמר שספר יכול להחליף פסיכולוג...

אז יום עצמאות לאומי ואישי שמח. ואם לא יצאתם לדרך של עצמאות באיזון ובקשת התפתחות שקטה ועדינה.. אולי זה בדיוק הזמן להתחיל.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

למציאת מטפל מתאים
^