זיכרון קולקטיבי, שואה, קורונה והרהורים על היום שאחרי

20/04/2020
שגיא ברסלב
שגיא ברסלב
עובדת סוציאלית
זיכרון קולקטיבי, שואה, קורונה והרהורים על היום שאחרי

טראומה קולקטיבית היא מונח שמבטא אירוע הרסני שמנפץ את המרקם הבסיסי של חברה שלמה. לא מדובר רק בתיאור העובדות היסטוריות של האסון או היזכרות בהן, מונח זה גם מבטא את רישומה של הטרגדיה בזיכרון קבוצתי, תוצאותיה, רישומה והשלכותיה.

מדינת ישראל קמה על חורבנו של עם, הרג שיטתי של מיליוני אנשים, מספר בלתי ניתן להכלה.

יום השואה מהווה עיבוד קולקטיבי של אסון קולקטיבי, הבניה מתמשכת של הטראומה באמצעות טקסים וזיכרון על מנת להכניס בה משמעות והיגיון.

משך חייה של טראומה קולקטיבית ארוך ממשך חייה של טראומה אישית המסתיימים עם פטירתו של שורד טראומה. בזיכרון של עם, שורדי הטראומה נפטרו אבל הזיכרון חי אחריהם.

בשנים האלו אנו נפרדים בכאב עצום מאחרוני הניצולים, הם בשלהי שנותיהם מוסרים עדויות אחרונות ממקור ראשון על הטרגדיה של יהודי אירופה והמדינות הסמוכות.

אך שנה זו היא שנה קשה ומורכבת במיוחד מבחינת האספקט של טראומה קולקטיבית – בשבועות האחרונים העולם כולו מתאחד בצילה של טראומה חדשה בהתהוות – מגיפת הקורונה. כולנו עכשיו חווים טראומה שתהפוך ברבות החודשים והשנים לפוסט טראומה קולקטיבית עולמית.

עוד נזכור ונדבר את התקופה הזו – ויזכרו אותה אחרינו, אנחנו נוגעים בהיסטוריה ברגעים אלו ממש.

על שבריריותם של אחרוני ניצולי השואה מאיימת סכנה חדשה – פנדמיה, שלמרבה האירוניה, קשישים מהווים את אוכלוסיית הסיכון הראשית שלה, קורבנותיה העיקריים והמיידיים וטראומה נשלבת בטראומה.

תיאורטיקנים כמו יונג למשל או היילינגר דיברו על תת מודע קולקטיבי ועל הדרך שבה חוויה של דורות קודמים מותירה חותם על דור העתיד.

מחקרים שנעשו גילו איך צאצאים של ניצולי שואה, דור שני ואפילו שלישי סובלים מפגיעות רבה יותר להשלכות של דחק.

בשנה הזו 2020 נזכור את שיהיה לפנינו ואת שהיה מאחורינו, לא כפרטים אלא כקולקטיב.

יהודה עמיחי אמר בתבונה אינסופית

כְּשֶאָדָם מֵת , אוֹמרִים עָלָיו , נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו.

כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ

כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג

שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת

להיות דור שני לשואה יכול לזמן חוויות בלתי מוסברות של ניתוק רגעי וצניחה לתוך זיכרון פסט טראומטי קולקטיבי שהתרחש בדור קודם, מבלי שנדע לתת הסבר ליכולת הזו "לזכור" חוויה שלא קרתה ישירות לזוכר:

בכל פעם שאני מרימה ילד שלי על הידיים, קורה לי משהו מוזר.

אני נחטפת.

רחוק מכאן, רחוק בזמן.

אני מוצאת את עצמי צועדת, בדרך ללא סוף, מותירה עקבות בשלג.

המוח משותק, הלב כבד.

הדם קופא בעורקים. לא מקור.

כשאני מרימה את הילד שלי על הידיים, אני שואלת בלב כמה עוד אוכל לצעוד ולאן.

אני אוחזת בו ומצמידה חזק אלי, נושמת אותו, בולעת את הבל נשימותיו. כמה זמן אוכל עוד להחזיק.

כשאני מרימה את הילד שלי על הידיים, אני אוחזת אותו בפחד נורא. הוא ישן, בידיים שלי, שמוט ובוטח.

אני לא אני, אני לא עכשיו, אני לא כאן.

כל יום זה קורה לי, לכמה רגעים. בין האוטו לדלת של הבית. בשבילי כל יום, רק לשנייה או שתיים, הוא יום השואה, מחנק ודמעות בעיניים.

ביום הזיכרון הזה נהיה מנותקים פיזית מהדור ההוא, שצעד בשלג אל מותו, הלוואי שנמצא דרך לחבר אותו רגשית וטכנולוגית.

ביום הזיכרון הזה  נתמודד עם הניסיון להגן על אלו ששרדו את הסכנה של אז מהסכנה של היום.

ביום הזיכרון הזה אנחנו מתמודדים עם איום על שלומנו ושלום יקירינו שלא נמצא לו עדיין מענה.

לימים האלו עוד יהיה חותם בנפשנו, אנחנו רושמים עכשיו את המהלך ההיסטורי, נצא מצידו השני של הפרק הזה שונים, עם הבנות חדשות על העולם והחיים, על הקירבה והריחוק, על בדידות והשייכות, על משפחתיות וערבות הדדית.

נצא מחוזקים ובריאים – אמן.

 

למידע נוסף על טראומה ופוסט טראומה

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^