100 ישראלים, 100 בעיות?

12/10/2020
מיכל יערון
מיכל יערון
פסיכולוגית
100 ישראלים, 100 בעיות?

אם תעצרו אקראית 100 ישראלים ברחוב, תגלו סטטיסטיקה קשה:

33 מעידים על כך שסובלים או סבלו מדיכאון (מחקר ישראלי של עמותת לשמ"ה מנובמבר 2019)
34 שרויים במצב של חרדות ולחץ עקב הקורונה (דו"ח של הלמ"ס)
20-25 סובלים מהפרעות שינה ( פרופ' גיורא פילר, מומחה ברפואת שינה וברפואת ילדים, מנהל מערך מרפאות שינה בקופת החולים כללית בחיפה, מנהל מחלקת ילדים במרכז הרפואי כרמל וחוקר בטכניון)
20 מדווחים על תחושת בדידות (דו"ח של הלמ"ס)

בממוצע השנים 2017-2015 ,שיעור ההתאבדות לגברים בגיל 85 ומעלה היה גבוה פי חמישה משיעור הנשים, בגיל 84-65 פי ארבעה, בגיל 64-45 פי 6.5 ,בגיל 44-25 פי 4.3 ובגיל 24-15 השיעור לבנים היה גבוה פי 3.3 (דו"ח של הלמ"ס)

ישראל לא מתייבשת או מתביישת – ישראל היא מדינה מורעבת.

הרבה מעבר לנתוני מצב העוני המחפיר הנמצאים בעלייה מתמדת, כאילו היה מדובר בנתוני המחלימים מקורונה להתפאר; אני מכוונת למערכת ציבורית מורעבת, שכילתה כבר את כל מאגריה הנפשיים והמנטליים, הכלכליים והמורליים כבר מזמן, כשאי שם לפני חמש שנים – בחרה לקיים

רפורמה בתחום בריאות הנפש.
תקציר הפרקים הקודמים:
יולי 2015, משרד הבריאות העביר את הטיפול בנושא בריאות הנפש לידי קופות החולים; אותן קופות ריקות, המשוועות מלכתחילה לתקציבים נוספים, לכוח אדם אנרגטי ומקצועי, לעוד תקנים ולזמינות גדולה יותר של משאבים.  מעבר הידיים הזה היה בעייתי מכל-כך הרבה סיבות והיבטים, שנסתפק בלציין רק אחת מהן, מהותית כמעט מכולן; הזמינות לשירותי הנפש הפכה מוגבלת, ופרצת-אבטחה בדמות פגיעה בפרטיות הרחיקה באופן יזום את כל מבקשי הסיוע ממרפאות האם שלהם. רופא משפחה, כך רובם מעידים – הוא דמות יום-יומית קרובה מדי בשביל לחשוף בפניה עניינים של הנפש.

ההימנעות של מבקשי הסיוע הורגשה היטב בשטח, ומדו"ח מבקר המדינה עלה כי קופות החולים לא השכילו לייצר מענה למורכבות שנוצרה; לא בדמות צוות ביקורי בית אצל מטופלים, לא בדמות מסלול עוקף לשמירת הפרטיות וחיסיון התיקים הרפואיים מפני צוות הרופאים הכולל של מרפאת האם, לא יצירת קו חירום טלפוני אנונימי שיאפשר קביעת תורים שושואיסטית עבור המתביישים. בקיצור, הבנתם – לא ולא לא.

הסתדרות הפסיכולוגים, שעמדה על המשמר ועקבה אחרי תאונת הרכבת המתהווה הזו די מקרוב, מסרה למשרד מבקר המדינה בדצמבר 2019 מסמך המתריע כי להערכתה חסרים כ-1,770 תקנים של פסיכולוגים קליניים בשירות הציבורי, והאגף לבריאות הנפש הדגיש לצד זאת גם את המחסור בכ-400 פסיכותרפיסטים לפחות (פסיכולוגים ועובדים סוציאליים) שיתנו מענה במסגרת השירות בקהילה. הרי בואו, הסרט שלנו לא מתרחש בניו-זילנד, וכמו שסבתא אוהבת להגיד – כאן זה לא שווייץ; 

מדינה קטנה, חמה, מבעבעת בתור סיר לחץ שאליו הושלכו תבלינים כמו מצב בטחוני, סבבי הסלמה, קשיים כלכליים, מנה נדיבה של כשלי מוסר חמורים ואיך אומרים - גם קורטוב של שסעים עמוקים מסוגים שונים – חברתיים, מורליים וערכיים, כדי להקפיץ ולתבל את המנה.

בצר להם, ממשיכים תושבי הסיר הזה, שמצוי על להבת אש קטנה תקופה ממושכת מדי – להדחיק, להתכחש, להתעלם או להזיז הצידה ולהמשיך לנוע וזהו, כמו שכתוב בספרי המתכונים הידועים ביותר: המתכון הבטוח ביותר מכולם ל"הצלחה": להתפוצץ, להבעיר, לאבד את זה.

הפריחה במקצועות הטיפול הנפשי והרגשי הייתה רק עניין של זמן, כמובן, אבל לא די בהיצע רחב ובשפע של שיטות טיפול ומיני מטפלים. דווקא בתחום הזה - הליווי, ההדרכה וההנחיה בעולם הנפש אינם עניין של מה בכך; ההכרה בצורך, והצעד הראשון בבקשה לסיוע הוא מבורך, אבל החשיבות טמונה בכימיה – במידת ההצלחה של הליהוק שבין המטפל – למטופל. (תשאלו את דובי ואריק מחתונמי', הם יגידו לכם)

פאסט-פורוורד להיום: סייעות מתעללות, מטפלות משפילות, הורים לפעוטות שמתפרקים בייאוש ובזעם, בני דודים ששורפים בית של גננת, חבורת גברים שוחרים לטרף ונערות שעולמן קורס אל תוך החור השחור העצום ביותר שקיים; מתנגדי שלטון שמלבים, תומכי שלטון שמתלהטים – ההקצנה תופסת מקום נוכח בחיים של כולנו; לא מזמן  נתקלתי בספר הילדים ששמו: "כל דרקון צריך חיבוק". 
גם אני הייתי שם. גם אני חוויתי קושי. גם אני הייתי צריכה הכוונה, סיוע, מישהו שישלוף אותי מהמערבולת ששאבה אותי בסחרור מטורף של בעבוע ותחושות מועקה, איבוד כיוון ושקיעה. כל אחד מאיתנו זקוק למישהו הזה שלו.

ברחל ביתי הקטנה, הקמתי, יחד עם שותפתי ד"ר שלי זיתוני מיזם הבא לסייע לאנשים הזקוקים לעזרה, לאתר את המטפל ושיטות הטיפול הטובות ביותר עבורו, פיתחנו טכנולוגיה, שמשרתת את הנפש ומסייעת להנגיש עולם מקצועי מורכב, באמצעים ידידותיים ופשוטים (אתם חייבים לנסות את שאלון ההתאמה האישי שפיתחנו!).
אבל ההשפעה האמיתית תהיה גם ביישום רעיונות כגון אלו:

  • תכנית החלמה למערכת הבריאות – תקינה, בינוי, שאיפה לפי הסטנדרטים של ה OECD – המחולקת לקטגוריות ומגובה במספרים (ולא, ישראל ממש לא ממוקמת גבוה בקטגוריות הרלוונטיות).
  • תכנית החלמה למערכת הרווחה – תקינה, סטנדרט של מספר מטופלים פר עו"ס, הכשרות, קביעת סטנדרטים של איכות וזמן עד טיפול.

כולנו שמים לב לזה, אבל לא עוצרים בדרך להפוך ל-מדינה בהפרעה. מדינה שתושביה יהיו, בעוד זמן לא רב, נטל על צווארה בהיבטים נפשיים קשים מנשוא. אבן ריחיים שלא תאפשר צמיחה בשום מישור אחר – פרט לעיסוק בחילוץ ובהצלה של האזרחים החרדתיים והמתוסבכים שנהפוך להיות.
 

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^