אבאילד אמאילד

28/02/2020
עפרה חן-לוי
עפרה חן-לוי
מטפלת בהבעה ויצירה
אבאילד אמאילד

כשהילד הבכור שלי היה בן שנה הוא נכנס למסגרת של משפחתון, לאחר כמה חודשים ניגשה אלי הגננת המקסימה (באמת) וביקשה להגיד לי כמה מילים עליו. רק כמה מילים. ״הילד רגיש מאוד לרעשים ובכלל נבהל מאוד מדברים נוספים..״ והציעה לחזק אותו במספר דרכים. זהו, זה כל מה שהיא אמרה, וזה לא שלא ידעתי, זה גם לא כזה נורא אז הוא קטן ורגיש. אבל אניאמא בתחילת דרכה, קודם כל כעסתי. מה היא בכלל מתערבת לי? אני אחליט איך לעזור לו. נבהלתי. אולי יש לו בעיות נוספות שלא ראיתי ואני ״לא סתם אמא״ אני מ-ט-פ-לת אני אמורה לראות להבין לטפל ולפתור. אז זו היתה תגובתי הראשונה, אח״כ הצטרפו עוד ילדים למשפחה, אני גם גדלתי, הילד שלי גדל (עדיין ילד רגיש מאוד) ואני התחלתי להבין שאני לא מושלמת. אני עדיין חושבת שאצליח להיות ועושה את כל המאמצים אבל גם מרגישה הקלה גדולה כשמגלה שאני לא.

מה שהבנתי מהחוויה הזו (לא מיד, לקח זמן..) שכשאומרים משהו על הבן שלי בעצם אומרים עלי. חשבתי ש׳משהו איתי לא בסדר׳, ׳גם אני הייתי כזו כשהייתי ילדה׳, ׳זה קשור אלי׳ כי הייתי מבוהלת מאוד כשהיה תינוק׳, ועוד מלא ואין סוף של מחשבות עלי. לא עליו. אם אהיה כנה.

לאחר בתי השלישית כבר הבנתי שהאימהות היא מסע. מסע למצוא את עצמי בתוכה כדי שאוכל לראות את ילדייכתבתי ספר על האימהות שליחשפתי את הפגיעות והבלבול שנכנסו לעולמי, לצד האהבה הגדולה לילדיי. ואני ממשיכה לצעוד.

כשאנחנו מביאים ילדים לעולם אנחנו מזמינים את עצמנו למסע לעולמנו הנפשי.

כבר בהריון אנחנו חולמים את הוויתו בעולם. אנחנו מניחים עליו את הרצונות, כמיהות, פחדים, משאלותמה שרצינו שיהיה לנו ומה שרצינו להיות בעצמנו.. זה טבעי , זה אנושי. ואז הוא נולד. הוא דומה לי, לא דומה לי.. הוא מתפתח והוא מזכיר לנו אותנו כשהיינו ילדים. זה מזכיר את ההורים שהיו לנו וזה הולך ונהיה מורכב וכמובן שלא להכל אנחנו מודעים, וטוב שלא כל הזמן אנחנו עסוקים בכך, אבל אנחנו כבר שם . הכרטיס למסע מונח בידינו.

כאשר הורים מביאים ילד לטיפול הם מביאים את הדבר היקר ביותר בעולמם. הם רואים שקשה לו או שקשה להם איתו ,לא תמיד הם מבינים שהביאו איתו גם את הפגיעות, הפחדים, החלומות, הזכרונות, העבר, העתיד.. שלהם.

והילד בקשייו שלו מכריח אותם להתבונן על עצמם. הוא מבקש מהם לפגוש את הילד שבתוכם . זה לא נוח, לא בשביל זה הם באו, הם גם הרבה פעמים יבחרו במודע או שלא לא להיכנס לשם, אבל הוא הזמין אותם כבר כשהוא נולד, עכשיו הוא פותח להם עוד דלת. מבקש שיפתחו אותה.

 

שניים

אתה- זה אני, כל כך קרוב שאי אפשר לראות.

איך לאהוב, איך לגעת, אני לא יודעת. כשאתה נפרד ממני אתה מיד הופך לזר, מוזר. ושוב איני מצליחה לראות אותך, מי אתה. אתה הילד שעשה אותי אמא ואני יצרתי אותך, וכשנוצרת-יצאת, ועכשיו אתה-אתה.

הלוואי שאצליח להכיר אותך.

דרכך הבנתי שלהיות רק שניים שמביטים כל כך קרוב זה די מבהיל, איני מוצאת אותי.

לוקח לי זמן בחיפוש הזה, אני מוצאת חלקים, בשלבים, לרגעים. כשאני משחררת את האחיזה שלי בך אני רואה אותך שלם, וגם אני שלמה.

 

(מתוך הספר-״סטטוס-אמא״)   

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

למציאת מטפל מתאים
^