כשהנפש מציירת את עצמה

27/05/2020
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
פסיכותרפיסטית
כשהנפש מציירת את עצמה

מה קורה לנו כשאנחנו מתבוננים ביצירה, קוראים שיר כזה שנכנס לתוך הלב או כאשר קוראים ספר טוב? מה מתרגש בתוכנו? לפעמים אנחנו יכולים להגיד שראינו תמונה שהיא ממש עוצרת נשימה, מקסימה ממש. אפילו יותר מזה, אנחנו יכולים להיות ממש מרותקים לסיפור, וכאילו נהפכים להיות חלק ממנו. מזדהים עם אחת הדמויות מתוכו. מורידים דמעה של עצב, או מחייכים בתוך הלב חיוך של שמחה כשהסוף הוא סוף טוב.

לפעמים, בתוך טיפול, כשאנחנו מנסים להתבונן פנימה אל תוך עצמנו, מתגלה לפנינו הסיפור הארוך של חיינו. לפעמים מתגלה הפער שנראה כל כך גדול בין מה שאנחנו לבין מה שהיינו יכולים או רוצים להיות. מדברים על הכאב הזה, או חוגגים בתוך עצמנו שמחה קטנה של הישג אחרי תקופה שבה התסכול היה מנה קבועה בתפריט. מעצבים מחדש את הסיפור של הנפש.                                                                                                                         

וכמה היינו רוצים לפעמים, שיהיה מי שיקשיב לסיפור הזה שאנחנו מספרים רק לעצמנו? וכמה היינו שמחים אילו יכולנו בקלות לתאר בקווים ובצבע את מה שהנפש רוצה להגיד, אבל לא מוצאת מילים? כמה היינו שמחים שהאומנות תעיד בדרכה המיוחדת ובלי מילים, את מה שקורה לנו בתוך המסדרונות של הלב, בחדרים הכי כמוסים במרתפי הנפש? כן, יש לה דרך מיוחדת לאומנות, לעזור לאנשים להוציא אל האור את החוויה הפנימית, בלי לדבר אותה במישרין. רק היצירה מספרת ומאפשרת למתבונן או לקורא, להתחבר אליה מתוך העולם שלו.

ואנחנו פוגשים את זה כל כך הרבה פעמים בחדר, כמטפלים. כשמתוך המחשבות והסיפור של המטופל, עולה בעיני הרוח תמונה שמקבלת כעין נוף ממשי, הסיפור שלו מצטייר לכדי תמונה, וכל מה שהוא מבקש ברגע כזה, שאהיה עדה לחוויה שלו. הוא מבקש עדות לחוויה שאולי חוזרת בחייו שוב ושוב, ברקעים שונים, אבל לרוב בצבעים בעלי גוון כהה וחוט של עצב קושר בין כל התמונות. ואין לזה מילים, לפעמים הוא צריך להיעזר בדימוי שיעזור לו לבטא את החוויה שהוא מרגיש בלב. עדות לנפש קוראים לזה. שיח שהוא כמו חלימה בהקיץ.                                                                

מה אתה חושב על זה? אני אז שואלת אותו. מניחה לשתיקה שנוצרת לרגע, לצייר תמונה בתוך הנפש, תמונה שתספר מה שהמילים לא יכלו לספר בלעדיה. אילו יכולת לצייר את זה, מה היינו רואים?                                                                                                          

"אני לא יודע לצייר."                                                                                                           

"אבל אתה יודע לחלום."

ואז עולה התמונה בדמיון, כמו חוויה מצוירת ממעמקים. היא עולה בצבעים הייחודיים לה. מאפשרת לנפש לספר את עצמה. כמו להניח לרגע בצד את המטען הכבד הזה, שהפריע ללכת בדרך. לפעמים במשך שנים ארוכות הוא מפריע, המטען הכבד הזה.                             

אנחנו מתבוננים ביצירה המדומיינת הזאת. בלי לשאול למה התכוון האמן ביצירתו. היא עוזרת למילים למצוא את עצמן מתוכה. היא נעשית כמו יצירה של ממש, ולפעמים משהו משתנה בה בתוך השיח. כאילו אלומת אור בהירה נכנסה מבעד לערפל הסמיך שהיה שם.

"מה אתה רואה?" אני שואלת. ותשובתו: "עכשיו ראיתי אותי. אני לא יודע לצייר, אני יודע שראית אותי גם. כשהנפש ציירה את עצמה."

 

ליאת גולדשטיין.

 

לחיפוש מטפל/ת לחץ/י כאן

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

למציאת מטפל מתאים
^