מחשבות על היום שאחרי

29/03/2020
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
פסיכותרפיסטית
מחשבות על היום שאחרי

אני חושבת על היום שאחרי.

עוקבת בסקרנות, לפעמים בדאגה. לפעמים מהול כעס, ולפעמים הוא מתחלף בהבנה.                                                                                             

כאילו כעס והבנה הם הפכים. אבל הם לא. ממש לא.

יש הרבה דברים שאפשר לכעוס עליהם או בגללם. ומהמקום הזה, אני חושבת על היום שאחרי.                                                                                                                

כן, על היום שבו יגידו לנו, שהכול אחרינו, שמעכשיו לא רק המחשבה חופשית, אלא גם השמים פתוחים, והדרכים שוב פקוקות, ואנחנו חופשיים לנוע.

אבל יותר מכל אנחנו חופשיים מהפחד.

היום שאחרי, כשאנחנו מתבוננים על כל מה שהיה כאן, ממבט מתרחק, מתבונן.                            

אנחנו יכולים גם עכשיו להתבונן על הדברים שכעסנו עליהם או בגללם.                                                  

האם עדיין מכעיס? מה אנחנו יכולים לראות מהפרספקטיבה הזאת? מה רואים מפרספקטיבה של זמן, של מרחב, של ניסיון חיים מצטבר? מה אנחנו יכולים לראות? מה נחזור להיות? האם מה שהיה הוא שיהיה? ואולי נמציא את עצמנו מחדש, כי כבר לא נוכל להיות מה שהיינו, וגם המקום שלנו כבר לא יהיה מה שהיה. זה בגלל שאי אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים, ואת זה הרקליטוס אמר כבר לפני 2500 שנה.

מה יהיה כאן ביום שאחרי? איך נתבונן על הדברים שחווינו? האם נבין משהו? האם נוכל לסלוח? האם הכעסים יתחלפו בהבנה, ואחרי ההבנה תבוא הסליחה?

אז כן, ההבנה מרככת את הכעס. הופכת את האנרגיה שלו לסליחה, ליכולת לאמפתיה, להבנת האחר ולהתבוננות חומלת בנסיבות חייו.                                                                     

האם גם אז, ביום שאחרי, נרוץ אחרי הישגים בשדה הקונקרטי, הישגים שמראים כמה אנחנו הישגיים, מצליחנים, מסוגלים ובעלי כוח? או אולי נפנים ידיעה חדשה ואחרת, או תובנה (בגלל שזו לא ממש ידיעה), שהחיים שלנו אחרי הכול הם... סטטיסטיים. ששום דבר אינו מובן מאליו וכדאי שנוקיר את הרגע.

כדאי שננצור עמוק בלב חיוך של אדם יקר ואהוב. שנעריך נשיקה עם חיבוק. שלעולם לא נלך לישון "ברוגז", מפני שכל בוקר שאלוהים מעיר אותנו משנתנו, הוא רגע של חמלה, ועל כך תודה.

אז מה יהיה כאן ביום שאחרי, אני לא יודעת.                                                                                        

רק מתפללת שכל הטוב שיש כאן, שמתגלה מתוך האימה והפחד, שכל הטוב הזה יישאר כאן, גם אחרי שהקורונה תלך מכאן. וירוס נסתר, שאף אחד לא ראה. אבל כולנו מרגישים.

לך מפה coronavirus ,אנחנו לא נתגעגע.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

למציאת מטפל מתאים
^