מ"ממעמקים קראתיך"- ועד "לחלום לתוך קיום"

03/01/2021
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
פסיכותרפיסטית
מ"ממעמקים קראתיך"- ועד "לחלום לתוך קיום"

המפגש עם הדפוס הזה של ריצוי, תקרת זכוכית, או מחיקת העצמי, הוא לא נדיר בקליניקה. לרוב, המטופלים האלה מגיעים עם תחושה, שהם לא ממש פועלים מתוך חוויה של משמעות. לפעמים זו תחושה של "עובד על טייס אוטומטי", עושה דברים כי צריך, ולא מרגיש שום הנאה מהעשייה הזאת.

השורות האלה נוגעות בחוויה של "לחיות ליד החיים". זו חווית שיממון שמטופלים מביאים לחדר, ותחושה של העדר חיוניות, לפעמים עד כדי תחושת חידלון, או מוות נפשי.

"משהו בי פגום" הם אומרים, ולא מאמינים שאפשר אחרת. בחוויה שלהם זו גזירת גורל, שאפסו הסיכויים לשנות. היטיבה לתאר זאת נערה שאומרת: "אני זקנה מדי כדי לחיות, וצעירה מדי כדי למות". הקול שאומר דברים כאלה זועק זעקה עמוקה של כאב, ורגשות קשים מתלווים לה, כאומרים "משהו בי לא תקין, אחרת זה לא היה קורה". חווית שיממון, וזעקה שאומרת: הכאב הזה ממית.

בחדר מונחת תחושת דיכאון, חידלון וייאוש, ייסורים שנקשרים לעבר, כי מאז ומתמיד כאלה היו הדברים. והם גם קשורים לעתיד, כי דבר כבר לא ישתנה. ואת ההוכחות לכך מוצאים הסובלים מתחושה כזאת במפגשים השונים עם מעגלי החיים; תקרה של זכוכית.  אך בעיקר הם מתארים תחושה קשה של בדידות, עזובה, וחוסר שייכות. פחד מן העבר ואימה מפני העתיד, כשכל הסימפטומים הם בעצם כעין ניסיון להימלט מן החוויה שהייתה ולא נחוותה (ויניקוט,1963). צלקת של זיכרון טראומטי, אימה שהנפש מתקשה לשאת, חוויה שהייתה אך בהיעדר מילים היא לא נחוותה, וחיפוש ריפוי בעתיד על ידי השחזור.

אבל זה לא נחלת עבר, וגם לא רק פחד מפני עתיד, כי הכאב הזה הוא  הווה מתמשך. תוצר של פציעה ראשונית שנחוותה מוקדם מדי, והיא נצרבה בנפש ומותירה בה צלקת שכדי לרפא אותה, האדם יחזור אליה שוב ושוב, עד שיעלה בידו להמיר אותה מחוויה לזיכרון (ויניקוט, 1963 ; אשל, 2012)                                                                                                                                         

"...ממעמקים קראתיך ה': ה' שמע בקולי תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני" (תהילים, ק"ל: 1-2). זהו מזמור שהוא בעיקרו תפילה, והפסוק הראשון בו, חקוק בליבי ושמור לרגעים מיוחדים. הוא חוזר אלי כמו ניגון עתיק בשיחות עם מטופלים, כאשר גון קולם משתנה, והם כמו מעלים מן האוב את החוויה הקשה הזאת, מדברים אותה בלחש, ספק מתמסרים לתפילה, ספק נכנעים לכאב. יש משהו בהתמסרות הזאת, ובכניעה שעומדת מולה. התפילה שמחזיקה בתוכה את ההתמסרות והכניעה בו זמנית מאפשרת לעמוד על סיפו של תהום פעורה, עם אימה מפני נפילה אל תוכו, וניסיון להימנע ממנו מבלי להביט לאחור. כמו קרב איתנים בין תחושת מוות נפשי ובין כמיהה לחיות. כמו קרב נצחי בין ייאוש תהומי ותקווה מעורפלת. התמסרות היא שחרור והתרחבות העצמי עקב הורדת מחסומים הגנתיים. כנגדה עומד חיפוש אחר כניעה, כאב או מצוקה.                                                                                                                                               

אני חושבת על מטופלים כאלה שמאפיינת אותם התנהלות של ריצוי, עד כדי מחיקת עצמם, ואז התמלאות בזעם שמציף ומתפרץ, ללא יכולת לעצור. ההתמסרות מגיעה דרך אמונה, על כל שלבי התהוותה, עוד מהשלב שהיא בעצם פרה- קונספציה, בשלב שהוא מוקדם מאוד, שלב טרום מילולי. דרך התהוות של סמלים וייצוגים, ועד נפרדות וזיהוי הבדלים שבין העצמי לזולת (אייגן, 2013).  אבל הריצוי הזה הוא התמסרות לכאורה. למעשה, זו התנהלות של כניעה וניסיון לרצות כדי להתקבל, להיראות, ולקנות לעצמם מקום של מישהו שיש משמעות להיותו. בהתמסרות תקינה, יש מרכיב של הדדיות והיא מקבעת את הקשר בתוך הנפש, וגם את היכולת להיות לבד בנוכחות האחר (ויניקוט, 1958). היכולת להתמסר צומחת בתוך סביבה מיטיבה, שמאפשרת נכונות להתמסר. אבל כאשר נצרבת חוויה כואבת בנפש הרכה, נפגמת היכולת להתמסרות. פגיעה כזו מייצרת כאב וקשר שמאופיין בכניעה.                                                                                          

חייבת להיות אמונה בסיכוי ובאפשרות לתיקון; גם כאשר יש כשל, נותרת בפינה נידחת כמיהה לקשר מסוג אחר, כמיהה לסוג של קשר שאינו מכניע. ההתמסרות, יש בה ממד של הכרה באחר, ואמונה בכך שמצב של כשל הוא בר תיקון. ויניקוט מכניס את המרכיבים האלה בדיון על רגרסיה, שהיא תהליך של ריפוי, או לפחות חלק מתהליך כזה. הרגרסיה נושאת תקווה לתיקון, לצד אמונה שהתיקון אפשרי. זהו גילוי הזהות ותחושת העצמי. וזה לחלוטין ההפך מכניעה, שמדלדלת את תחושת העצמי.                                                                                 

ואם מדובר במטופל שזו החוויה שלו, כיצד יבוא הדבר לידי ביטוי בתהליך הטיפולי?            

אפשר לשמוע בקולו של המטופל את החוויה. הקול שקט ומינורי מאוד. לא מהולות בו שמחה או עצב, אבל הוא נשמע כמו מתוך ממעמקים. מדבר מעומק החוויה, מנסה למצוא את המילים המדויקות ביותר לתאר אותה, נשמעת תפילה. מבקש בעצם להיוולד מחדש. הזדמנות לתיקון, והפעם ממקום אחר, מקום של משחק.                                                         

פסיכותרפיה מתחוללת באזור החפיפה של 2 תחומי משחק: של המטפל ושל המטופל. זהו שטח ניטרלי שפזורים בו שברי תמונות ומחשבות אסוציאציות וצעצועי חשיבה אמורפיים, שהמפגש המשותף באזור הנטרלי הזה מאפשר בתוכו יצירה. מחשבה היא יצירה, והיא תוצר של המפגש המשותף הזה. האזור המשותף הזה נוצר בחדר, בתוך אזור החפיפה שבין שני תחומי המשחק. היכולת הזו לשחק ולקבל שיקוף למשחק, מסייעת לגיבוש וארגון של חווית "היות". זו חוויה שהיא נטולת צורה, שמתוכה עולה משהו יצירתי, חווית קיום בתוך התחום הזה (אוגדן,2013). תחום ביניים שבו המציאות הפנימית נפגשת עם מציאות חיצונית מתפעלת. החוויה הזו הופכת בהמשך להיות אבן דרך למפגשים עם מציאות חיצונית רחבה יותר, כזו שמחוץ לחדר.                                                                                                

מבחינת המטופל, זו חוויה של יצירתיות, תחושת חיות עם משמעות, חוויה סובייקטיבית שמאפשרת לו לחוות את עצמו כמי שאינו לכוד בתוך יצירה שאינה שלו והוא שבוי בה. לשם כך, המטופל צריך להיות מסוגל לשחק, ואם אינו יכול, זהו תפקידו של המטפל. לעזור לו לפתח את היכולת המשחקית הזו, כי במשחק נובטת יצירתיות, ואיתה תנועה, משמעות וחיות. ועל זה אוגדן אומר: "לחלום את עצמו לתוך קיום".

 

מקורות

אוגדן, ת. (2013). לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, עמ' 21- 34. תל אביב: תולעת ספרים

אייגן, מ. (2013). מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון. בתוך: ס. מיטשל, ל. ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית ; צמיחתה של מסורת, עמ' 31- 73. תל אביב: תולעת ספרים.

אשל, ע. (2012). בתהומות "מעבר לעקרון העונג" מחשבות על היכולת להיות בלא-להיות ולשרוד. שיחות, כ"ז(1), עמ' 5- 15

בולאס, כ. (1987). צלו של האובייקט. בתוך: בולאס כ., צלו של האובייקט, עמ' 29- 58. תל אביב: דביר, 2000.

ויניקוט, ד. (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: ויניקוט, ד., עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 170 - 176. תל אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד. (1963). פחד מהתמוטטות. בתוך: ויניקוט, ד., עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 291-300. תל אביב: עם עובד, 2009.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^