איך יראה עולם הטיפול של המחר?

20/04/2020
ענת ריבלין
ענת ריבלין
עובדת סוציאלית
איך יראה עולם הטיפול של המחר?

"אנו נולדים בקשר, נפצעים בקשר, ונרפאים בקשר"  (ה. הנדריקס)

כולנו זקוקים לקשר, לריפוי דרך האחר. איך זה יכול להיות שדווקא בתקופה כל כך מבלבלת קליניקות מתרוקנות? בואו ננסה להבין מה קרה פה.

אז כן, בתקופת הקורונה, קליניקות פרטיות רבות התרוקנו. מטפלים רבים מצאו את עצמם ללא מטופלים או עם מספר מועט של מטופלים שהצליחו להמשיך בתהליך הטיפולי ולהיעזר בפגישות מקוונות. לעומת אלה, מצבם הכלכלי של מטופלים רבים הורע והם לא מסוגלים לממן טיפול. חלקם מדווחים דווקא על רגיעה יחסית ותחושה שפתאום הם לא לבד. לרגע אחד כל העולם נמצא יחד איתם בחרדה וחוסר אונים. תופעה נוספת שקיימת היא הפחתה של תסמיני מצוקה פנימיים דווקא כשהמציאות החיצונית היא של עקה (סטרס) וסכנה. פתאום יש הלימה בין ה"פנים" ל"חוץ".  ועוד משהו: יש משהו מרגיע כשלחרדה יש שם. למה? כי פחד פונה אל החלק במוח שמעורר לפעולה אקטיבית ויעילה. לעומת זאת החרדה מעוררת חלקים אחרים במוח ולעיתים קרובות משתקת. חוסר אונים. מה תעדיפו?

איום הקורונה יצר מצב בו "כולנו רקמה אנושית חיה" כדברי השיר, ממש באופן מילולי. מטפלים ומטופלים כאחד. האבחנה החד כיוונית לכאורה בין ה"עוזר" ל"נעזר" היטשטשה מעט. אם כן, האם עולם הטיפול של מחר יהיה דומה לזה של היום?

בואו נבחן מספר תרחישים אפשריים:

  1. חזרה למצב הקודם:   תרחיש זה בנוי על ההנחה שהאדם הוא יצור השואף לשוב אל המוכר והידוע ומתקשה להשתנות. בני אדם יצרכו תמיד את שירותי הטיפול בצורה המסורתית ויחזרו להרגליהם הקודמים בשמחה והקלה לאחר תקופת הלחץ. רוב הטיפולים יחזרו למתכונת המוכרת של מפגשים אישיים במרחב פיזי משותף ואינטימי, כלומר בקליניקה, עם הספה הנוחה והמגע האישי האמיתי.
  2. שינוי רדיקאלי בעולם הטיפול: לפי תרחיש זה, השינוי יהיה עמוק בכל עולם הטיפול.

מעניין כאן להזכיר את מושג "המטפל הפצוע", ביטוי השאול במקור מן המיתולוגיה היוונית, המטפל הוא אדם הנושא את פצעיו שלו, ומתוך המגע עם הכאב ועיבודו בתוכו, הוא מסוגל לגלות אמפטיה למטופליו וליצור תחושה מרפאת של הפגת הבדידות. לפי גישה זו המטופל "מפקיד" את חלקיו הפצועים אצל המטפל. המטפל מעבד חלקים אלה בתוכו גם דרך חלקיו הפצועים שלו והיכרותו עם תחושות דומות לאלה של המטופל ודרך הדיאלוג וההקשבה הוא יכול "להחזיר" אותן למטופל כשהן מעובדות יותר "מי אני ללא מטופלי"? עשוי המטפל לשאול. שבירה של סכמות ישנות, יותר הדדיות, פיתוח גישה ישירה יותר, "בגובה העיניים" כשני אנשים בעלי מכנה משותף בעצם היותם מצויים בתוך אותו עולם העובר טלטלה. הפגישות ב"זום" ושאר פלטפורמות, יצרו Setting חדש. המטפל "נכנס" לביתו של המטופל, רואה את המטופל בסביבתו הפרטית, לעיתים גם המטופל נחשף לחלקים אחרים של המטפל שעד כה היו סמויים מן העין. באופן פרדוקסאלי, המרחק שנכפה יאפשר קרבה אחרת מזו שהכרנו עד היום בעולם הטיפול.

  1. שינויים זמניים / חלקיים בעולם הטיפול:  לפי גישה זו, יהיו שינויים מסוימים, אך לא מרחיקי לכת. מצד אחד העולם הוכה במגיפה שחשפה את מגבלות האדם, דווקא כשחשבנו שהגענו להישגים הגדולים ביותר, נחשפנו במערומינו. מאידך, יצרנו עולם שלם (יש שיגידו מקביל, אלטרנטיבי) של קשר אנושי בכל מצב, אז האם ניצחנו את המגבלה האנושית? לא בטוח. כי עדיין, הנפש והגוף שלנו זקוקים למגע, לתהליך, לקשר. יש דברים שלא יכולים להתרחש בלי המרחב הפיזי הממשי. כדי להיות אנושי, צריך לסנכרן בין המחשבה והחשיבה לגוף והנפש. הם לא תמיד עובדים באותו הקצב. ה"זום" יוצר לעיתים חוסר סנכרון בין החלקים ולכן עשוי להיות מאוד מעייף עבור מטפלים (ביניהם גם כותבת שורות אלה) ו / או פחות יעיל עבור מטופלים.

מצד שני בחיים המודרניים קשה לוותר על החיסכון בזמן של המטופל, הנוחות של הישיבה במרחב שלו בלי נסיעות לטיפול, הנינוחות שמקנה הישיבה במקום המוכר והבטוח בבית, היכולת לשאת את החוויה הפנימית אולי באופן מלא יותר דווקא בגלל הישיבה לבד, המטופל עם עצמו. יש כאן שילוב מעניין של "לבד" עם "ביחד". 

 

אז איך זה יראה? כנראה יהיו שינויים. ובכלל, העולם של אחרי הקורונה יהיה שונה. מעט? הרבה? ימים יגידו. על כל פנים אנחנו המטפלים בינתיים נמשיך ונתבונן ונפתח עוד כלים לטיפול וסיוע.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

^