למה ללכת לטיפול?

29/06/2020
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
פסיכותרפיסטית
למה ללכת לטיפול?

אתם יכולים לשבת עכשיו בבית, כשאתם שקועים בתוך בינג' של סדרות בטלוויזיה, או אולי שוקלים את האפשרות לנשנש משהו, כזה בקטנה, או להתקשר לחבר או חברה ולספר על משהו שמציק קצת ועושה כבד בלב. כזה משהו שמרגיש כמו גולה בגרון, והלוואי וההרגשה הזאת הייתה חולפת. אבל היא לא.

ואז מגיע הערב, ועוד מעט לילה והשינה מסרבת לעטוף. קשה להירדם כי המחשבות מטרידות. ספק מחשבות, ספק דאגות, ובכלל אי אפשר לדעת מהיכן הם הגיעו, ובטח לא יודעים איך להפסיק אותן. רק שקט, שכבר תבוא הרגיעה הזאת המיוחלת.

והחברים הקרובים אומרים משהו כמו: "מה קורה אחי? הכול טוב?" ואז אתם אומרים "כן, הכול סבבה", ומדביקים לעצמכם חיוך חברתי שכזה וחושבים לעצמכם, 'אילו רק יכולתי לספר... אילו רק יכולתי, אבל לא. אי אפשר. את מי זה מעניין? וגם בטח לא יבינו אותי ולאף אחד לא בא לשמוע צרות של אחרים'.

וביום שישי בערב בארוחה משפחתית אתם יודעים להסביר שזה לא נכון שאתם עייפים, או חיוורים או נראים קצת לא טוב, זה סתם עומס בעבודה או בלימודים ועוד מעט הכול יחלוף ויהיה בסדר. ובלב אתם יודעים שזה לא.

אז אתם אומרים לעצמכם, בלב, כמו סוג של הבטחה לעצמכם, שמתישהו זה יטופל. מתישהו יהיה זמן, כסף, כוח, לפנות לעזרה.

עזרה???

אמרתם עזרה? על מה אתם מדברים, אני שכל החיים שלי עוזר לכולם? אני שכל החברות באות אליה והיא כמו האוזן הקשבת של כולן? אני? עזרה? מה פתאום. וככל שהמחשבות האלה מתרוצצות בתוך הראש, הגולה שיושבת בתוך הגרון, רק הולכת וגדלה, ותחושת המחנק מתגברת, ואפילו כבר אי אפשר להסביר מה "לא בסדר", ומתחילות מחשבות כמו "משהו לא טוב קורה לי". אבל למי יש זמן וכסף לטפל בזה עכשיו? וגם מה יגידו עלי אם ידעו שאני הולך לטיפול? מה אני לא "בסדר"?

וחוץ מזה, טיפול עולה הרבה כסף, ואני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים, וחשבתי לחסוך כסף, ואולי יש דברים יותר דחופים כרגע. והמחשבות האלה מוסיפות עוד את משקלן הכבד ועכשיו נכנס גם מין ייאוש שכזה, שמתחיל לחלחל לו ואז כבר אין חשק וכוח ולא בא לצאת עם חברים, מסתגרים מתרחקים, ולפעמים אפילו נדמה שזה לא אנחנו שמתרחקים אלא שהעולם מתרחק מאיתנו, כי כמו שחשבתי קודם, למי יש כוח לשמוע צרות של אחרים.

רגע. זו דינמיקה מכאיבה נורא. אני יודעת שהיא נורא כואבת ההרגשה הזאת. שבעצם היא כל כך כואבת, והיא לא כורח המציאות.                                                                      

יש כאלה שיגידו שזה בגלל שאין כסף, כי טיפול הוא יקר ויש דברים דחופים יותר. יש כאלה שיגידו שלא נעים ללכת לטיפול בגלל סטיגמות, בגלל שזה כמו להודות בכישלון ויש בזה משהו מביך, ואולי קצת בושה מעורבת, כי אנחנו כל כך רגילים לראות תמונות פרופיל של אנשים מחייכים, מאושרים, שהכול מסתדר להם בחיים בדיוק כמו שהם רוצים, אבל...

בעצם, אתם רואים רק את התמונה שבחוץ, ואף אחד לא באמת יודע את הסיפור שמאחורי הקלעים. וההרגשה הזאת של "הדשא היותר ירוק של השכן" פוגעת עוד יותר בהרגשה. וכאשר אדם הולך לטיפול, זו בעצם החלטה שהוא מקבל בינו לבין עצמו: לתת מקום ולראות את עצמו באותו אופן שהוא רואה אחרים, זה אומר להיות מחובר לחוויה הרגשית, ולבקש בשביל עצמו מקום של שקט. מקום שאפשר להניח לרגע בצד את כל המטען הכבד שעל הכתפיים. מקום שאפשר להשתחרר מהעול של הגולה הזאת בגרון. מקום שאפשר להניח הכול בצד ולהתבונן. ויש הרבה מאוד דרכים להתבוננות. זה כמו להיכנס לתוך מרחב שאפשר לחלום בתוכו, סוג של קשר מיוחד שאפשר להתרגש בו ואפשר להרגיש ואפשר להיות כמו נוסע בקרון של רכבת, שהנוף ותמונות החיים חולפות מולו, אבל הפעם יש מי שמקשיב, יש מי שיהיה עד למסע הזה, שקוראים לו מסע החיים או סיפור הנפש.

ואז מגיע השקט. כמו תשקוט הארץ, הזאת שבתוך הלב.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^