עולמו של הגבר האלים

25/11/2020
ענת ריבלין
ענת ריבלין
עובדת סוציאלית
עולמו של הגבר האלים

בן מגיע לעולם ואיתו הציפיות, להיות חזק ומצליח, לעמוד בתחרות הקשה ללא חת. אמנם אנו רוצים להאמין שהחברה שלנו התפתחה ולמדנו שגם לגברים מותר לבכות וגם לגברים מותר לבטא רגשות, אבל האמת היא שבפועל יש עוד המון עבודה לעשות. אלימות נובעת מאילמות, משתיקה שנובעת מחוסר יכולת "לדבר על". חוסר היכולת הזו גורם "להתנהג את". להתנהג את הכאב, להתנהג את הפחד. כלומר להיות אלים.

נקודת מבט שאציע כאן עלולה לקומם. כי לאן נוליך את זעמנו הצודק? האלימות השתלטה גם על השיח שנוגע לטיפול באלימות. כי אם לא נפצל, ננתק, נאשים ונפריד, ייגזר עלינו לערוך חשבון נפש. בעולם שבו יש טובים ורעים, (ואנחנו הרי תמיד הטובים) אין מקום להתבוננות פנימית. אבל עולם של טובים ורעים, אין בו תקווה לשינוי. הטובים נשארים טובים והרעים נשארים רעים. המלחמה לא נגמרת לעולם.

רק בעולם של מורכבות אפשר לראות תקוה לשינוי. המחלקה לטיפול בגברים אלימים בכלא חרמון בה הנחיתי קבוצות לאסירים הכלואים בשל אלימות כלפי בנות זוגן קרויה "בית התקווה". תמיד ראיתי בשם הזה תיאור מדויק לתהליך הטיפולי שנותן תקווה במקום בו קשה לראותה. כשהיינו ילדים למדנו שאסור להרביץ. מי שמרביץ יקבל עונש. היום יודעים, כי מצוקתו של "הילד המרביץ" בגן עולה פעמים רבות על מצוקתו של הילד הקורבן. אבל האינסטינקט האנושי של "תקוף", "ברח" או שתחטוף, הוא חזק יותר מכל תיאוריה. אנחנו רוצים פתרונות מהירים, צודקים ובעיקר רוצים לשרוד. אנחנו גם מחבבים את החלוקה לטובים ורעים. החלוקה הזו מאפשרת לנו להרגיש ולהאמין שאנחנו בצד של "הטובים". אבל הראיה המפצלת היא בדיוק זו שעומדת בבסיסה של תופעת האלימות. ארחיב על כך בהמשך.

מכירים את הביטוי הפרדוקסאלי החביב על מערכות שונות: "אפס סובלנות לאלימות"? האם אלימות מטפלת באלימות? האם אפשר להילחם באש באמצעות אש? האם ניתן לטפל ביעילות באלימות באופן אלים ("אפס סובלנות") או שאופן טיפול שכזה בעיקר מספק מפלט מהתמודדות עם פחדינו העמוקים ביותר?

אל תתבלבלו, אין לגיטימציה לאלימות ולא תהיה כזו אני מקווה. אבל כדי למגר אותה צריך טיפול שורש.

לפני זמן מה החלטתי לעשות סדר בניירת ופתאום נתקלתי בתיעוד של סיכום מפגש קבוצה לגברים אלימים שהנחיתי בכלא שאטה. השנה 2004. מפגש אחד מתוך עשרות רבות, שמשום מה נשמר. אני מצטטת כאן אמירות של המשתתפים:
ו. אומר: "אצלי קנאה זה הכי חזק, זה יותר חזק מהכעס בחיים שלי"
ח. עוזר ונותן דוגמאות לאלימות: "עם סכין" "לנפנף בסכין". כשאני מבקשת ממנו לשבת בצורה שמכבדת את המעמד הוא עונה: "את מאיימת עלי".

ג. אומר: "למה לא לימדו אותנו את כל מה שאנחנו לומדים כאן כשהיינו בבית הספר? אני לא ידעתי מעולם מה זה רגשות ומה עושים איתם"

ח. אומר: "אני לא מבין. לפי מה שכתוב כאן על הלוח הכל זה אלימות. צריך פשוט לשבת ולשתוק" הוא באמת לא רואה אלטרנטיבה. כשאני מבקשת מהמשתתפים לתת דוגמאות להתנהגות אלימה הוא נותן דוגמאות קשות לאלימות: "כוויות, או למשל לקנות לכל המשפחה ורק לה לא לקנות". הוא מוחה על הדיבור רק על גברים וטוען שלנשים יש חלק באלימות. הוא גם טוען שברוב המשפחות יש אלימות. "תראי לי משפחה שאין בה דברים כאלה. מה, בעלך אף פעם לא נתן לך איזו סטירה קטנה? נו באמת, בינינו"...
א. פונה אלי לאחר הקבוצה ואומר כבדרך אגב: "את הולכת לבית שלך, לבעל שלך. אנחנו נשארים פה"...

הייתי שם אישה אחת צעירה מול גברים ששמים את האמת הפנימית שלהם, אולי לראשונה.
מול אישה. ועוד אישה במדים.
בתוך כלא.
וגם בתוך כלא פנימי של בושה, כישלון והסתרה. אני קוראת מחדש את השורות ומבינה את מה שביניהן ורואה עוד קצת ונזכרת. נזכרת במה שלפעמים נשכח מאיתנו, שבבסיס כולנו בני אדם ואנו זקוקים למקום שבו מישהו יביט בנו בעיניים טובות עד שיהיו אלה עינינו שלנו שרואות אותנו כך, מבפנים. החמלה מרפאת אותנו כחברה ואת כולנו כפרטים. וחמלה מגיעה עם גבולות ברורים מאוד שבאים ממקום של אהבה ולא ממקום של זעם או נקמה.

 

ואם נחזור לקבוצה, בעולם הפנימי של ח. קיימת תופעת "המשפך הרגשי". מה זה? דמיינו משפך שבו הרגשות היצוקים מצידו האחד הם פחד, עצב, בדידות, השפלה, אשמה, בושה וכל הרגשות האלה יוצאים מצידו השני כשהם מתויגים כ"כעס" . התופעה הזו ממחישה את הדרך בה פועל עולמו הרגשי של הגבר האלים. הוא אינו מסוגל לזהות בתוכו ולתת שם לרגשות השונים. בעקבות זאת הוא גם אינו מסוגל לשתף ולתקשר את כאבו. כל הרגשות מכונים באותו שם:"כעס". הוא נותר לבד וגופו מלא באנרגיה קשה ובלתי נסבלת של שלל הרגשות המכאיבים. בצר לו, ההתפרצות האלימה מאפשר "ניקוז" יעיל מאוד אשר מספק הקלה מהירה, ולו לרגע. וכך הוא נע בין התפרצות להתפרצות בתוך מעגל האלימות ללא מוצא.

הרבה פעמים אלו גברים שגדלים לתוך האיסור הלא כתוב להביע רגשות "חלשים" או "נשיים", מפחדים להיתפס כחלשים. הם למדו בשלב מאוד מוקדם בחייהם שאם ירשו לעצמם לבטא פחד, כאב, חוסר אונים, בדידות, עצב או בושה, הם יאבדו את מקומם כגברים ויידחו. חלקם אפילו לא יודעים לשיים (לתת שם) לרגשות. הם אינם מכירים רגש אחר פרט לכעס. הכל מתורגם לאלימות.

בבסיס האלימות קיים קושי במובחנות / נפרדות. מובחנות היא היכולת להגדיר את ה"אני" בתוך ה"אנחנו". היכולת הזו תלויה במידה רבה בתהליכים פסיכולוגיים שקדמו לזוגיות גם בתוך משפחת המוצא. היכולת הזו היא שתקבע באיזו מידה יצליח הזוג לכונן נישואים גמישים, נוחים ומשביעי רצון.

היכולת הזו לראות את עצמי כאדם נפרד ושלם המנהל מערכת רגשית עצמאית הינה משתנה מפתח בבשלות אישית. היכולת הזו עוזרת להבחין בין מה שקורה כרגע (העובדות) לבין הפרשנות. הפרשנות שלנו למצבים שונים מבוססת בחלקה המכריע על זיכרונות מן העבר הקשורים לאותו מצב.

לדוגמא: כשאשתו של דני מתלוננת על כך שהוא אינו לוקח חלק פעיל במטלות הבית, הוא מפרש זאת כאמירה שוללת ומשפילה. כילד, דני היה ילד שובב אשר התקשה להשתלב במסגרת הלימודית. הוא חווה את עצמו כקטן וחסר ערך מול אחיו שנתפסו על ידו כמוצלחים ממנו. האמירה הנקודתית והעובדתית של אשתו מתפרשת על ידו באופן קיצוני אשר מעורר בו תחושת כישלון. בהיעדר מילים לתקשר את כאבו, הוא אוגר בתוכו רגשות קשים אשר "נשפכים" אל תוך המשפך הרגשי ומתורגמים לרגש היחיד המוכר לו: כעס. מכאן הדרך לאלימות היא קצרה.

על הכעס קשה מאוד לוותר. הוא נותן פתרון מהיר שיש בו תחושה של כביכול כוח ושליטה. בנוסף, הרבה פעמים הכעס הוא גם המנגנון שמסייע לבסס אשליה משחררת של תחושת מובחנות ועצמאות. "אני" הוא הכועס ו"את" היא ה"לא בסדר" והנה סוף סוף אני לא תלוי בך, אני שולט בך.

אצל בני זוג מסוימים, "סידור העבודה" בזוגיות הוא של מטפלת ומטופל. אני המטפלת והמבינה ואתה הוא זה שזקוק להגנתי וטיפולי. אתה החלש ואני המבינה והיודעת. זהו מנגנון שליטה מתוחכם ולעיתים אף אלים בפני עצמו. הצרת מרחב הפעולה, הקטנה ושליטה הן גם צורות של אלימות. והנה לנו עוד צורה של מובחנות/ נפרדות מזויפת ולא בריאה שבה יש פיצול, נוקשות וחוסר גמישות. שני בני הזוג מתקשים בחוויה הפנימית לזהות את הגבולות של עצמם ולחוות את עצמם כבני אדם שלמים. זוהי זוגיות שבה יש תלות הדדית.

עוד דוגמא: לאורך חייו, ליוסי היו קשיים בבניית אינטימיות עקב הקשרים המוקדמים בחייו כילד מול הוריו. הוא מעולם לא הצליח לבטוח בבנות זוגו. הוא גדל בצילה של אם מרוחקת עם קשיים נפשיים והוא חווה את עצמו כל חייו כבלתי ראוי לאהבה וקרבה. אימו הייתה נעה בין הערצה מוחלטת לבנה לבין ביקורתיות קיצונית ומסרסת.  הוא למד מהר מאוד כי עליו לשדר כוחניות ושליטה על מנת לשרוד. כשגדל והחל ליצור קשרים עם בנות זוג, הוא היה מוצף באופן תמידי בחרדה שמא יינטש. החיים לימדו אותו כי הוא אינו ראוי. בכל מערכת יחסים שניסה לבנות, הקנאה, הכעס המתמיד והבעלות על בת זוגו "טיפלו" בתחושת הכישלון עד לאובדן שליטה מוחלט וסיום הקשר.

במקרים כאלה, בת הזוג מגלמת עבור הגבר האלים את כל פחדיו, כשלמעשה פחדים אלו מצויים בתוך נפשו שלו, אך הוא מעולם לא למד לתקשר ולשתף בעולמו הפנימי המסויט.

מן הצד השני, מצויה הרבה פעמים אישה שמפנה את כעסה כלפי עצמה בצורה של דיכאון, קורבנות, האשמה, התרחקות וניתוק. שניהם לכודים בתוך נפשם שלהם, כשבן / בת הזוג מהווה רק ייצוג חיצוני לדרמה הפנימית.

 

אז מה עושים? מבקשים עזרה. כניסה של גורם ניטראלי ומקצועי מאפשרת התבוננות ואוורור של הרגשות הקשים, רכישת כלים לתקשורת נכונה שיש בה לקיחת אחריות וחזרת תחושת השליטה לחיים. שימוש ב"שפת אני" בתקשורת מאפשרת חיבור, יצירת אינטימיות ואף ריפוי. במקום: "את לא בסדר ואל תגידי לי שאני לא מסדר את הבית" אפשר : "כשאת אומרת לי לסדר את הבית אני מרגיש חסר ערך, לכן אני לפעמים מתפרץ. אני יודע שזו אינה הדרך ותחושת חוסר הערך קשורה לדברים שחוויתי בחיי. אני זקוק לרגע כדי לטפל בכאב שעלה בי. הכאב הזה הוא שלי ואני אחראי לטפל בו, אך חשוב לי שתהיי איתי שם אם את יכולה"

ההבנה היא שאני לא אשם בבעיה, אך אני אחראי על פתרונה.

פניה לעזרה מקצועית דורשת לעיתים התגברות על הבושה שבחשיפה, החשש מסטיגמה וכו'.

אנשים רבים למדו שפניה לעזרה מעידה על חולשה, שפחד או עצב מעידים על פגם. לעיתים הם יישאו את נטל הבושה שנים עד שיביאו מזור לכאבם.
הם יעדיפו לסבול, לכאוב, לריב, להשתמש בסמים, להסתגר, לקפוא, ובלבד שלא תיוודע חולשתם. הכרתי משפחות שלמות שמסתירות סודות, שנמנעות מקבלת עזרה.
ילדים שכבר גדלו אבל למדו בבית שרגש כואב זה לחלשים. שלמדו לבנות "פרסונה" שקרית של יכולת וכוח. או מפחדים לפנות לעזרה כי בכך יביישו את משפחתם.
אז הם ממשיכים לשאת בנטל. נטל הבושה. בנוסף לכל הכאב, גם הבושה שנוגסת עוד נתח מאנרגיית החיים שבהם. הם למעשה כלואים בכלוב הבושה.
חשוב לזכור שזו לא בושה להרגיש, זו לא בושה לכאוב. הרגש הוא מיץ החיים, תזקיק החיבור בין בני האדם, מנוע ההתפתחות האדיר ביותר.

אני מציעה ללמד בבית הספר מהי "שפת אני", מהם התהליכים והמנגנונים הפסיכולוגיים שמפעילים אותנו. להנגיש את השפה הפסיכולוגית לכל גיל. זה בהחלט אפשרי. אני מציעה לבחון מחדש את הציפיות שלנו מבנינו. להגדיר מחדש מהו חוסן נפשי ומהי גבריות. חוסן ואיתנות אינם פועל יוצא של ניתוק רגשי, הם פועל יוצא של חיבור לרגש ויכולת לעבוד ולעבד את הרגשות באמצעות שיתוף ודיבור. הבנים שידעו לדבר את עולמם הפנימי בלי הסיכון לאבד את גבריותם, הם אלה שיוכלו גם לקדם את העולם למקום טוב יותר.

מניסיוני, הטיפול הוא אפשרי ויעיל מאוד. אפשר ללמוד שפה חדשה שיש בה חמלה של הגבר כלפי עצמו ומשם גם כלפי סביבתו. לפעמים כשאני פוגשת בנטל השתיקה והבושה אני מרגישה לרגע כאילו חלק מהמשקל מכביד גם עלי. אז לרגע אני נושאת בנטל יחד. מחזיקה בו ובמטופלי באמונה, עד שגם הם יאמינו שכאבם הוא חלק מיופיים, ממסע החיים האמיץ שלהם.

 

*המאמר מתייחס לגברים ונשים כאחד, ניתן לשנות את המין המדובר על פי הצורך.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

למציאת מטפל מתאים
^