געגוע של אישה

09/02/2020
תמר דונגי
תמר דונגי
מטפלת בהבעה ויצירה
געגוע של אישה

כל אישה, ולא משנה מהי התרבות שממנה היא מושפעת, מבינה אינטואיטיבית את המילים 'אישה' ו'פראית'...אפשר ששכחנו את שמותיה, אפשר שלא נענה לה כשתקרא לנו, אבל בעצמותינו אנו מכירות אותה, אנו כמהות לה: אנו יודעות שהיא שייכת לנו ואנו לה'. (אסטס, רצות עם זאבים, 1992, עמ' 20)

ישנם ימים בהם אני מוצאת את עצמי בוהה דרך חלון המטבח שלי כשעצב מוזר מציף את בית החזה שלי. צופה בשתיקה אל עבר שדות התותים, כשעיניי משוטטות להן הרחק הרחק בין התלמים, בין שרוולי הניילון הארוכים הזוהרים כשטיפות הגשם שוטפות אותם. נושמת ומתנתקת, אני מרשה לעצמי ולו לרגע, לגנוב כמה רגעי חסד של שקט, ללא דאגה או מטלה או דרישה לתת דין וחשבון למשהו שהוא לא אני.

שנים לקח לי עד שהבנתי שהעצב הזה סיפר ששוב נעלמתי בין הרי הכביסה, לבישולים, להסעות. ששוב התבלבלתי והעמדתי את עצמי אי שם בסוף סדר העדיפויות, כשאני משרתת את כולם סביבי מבלי לשמור על הגבולות, הזמן והצרכים שלי.

לפני שמונה עשרה שנים הפכתי להיות אמא, מאז אני דואגת, טרודה, עמלה ואוגרת עוד ועוד משימות, עוד ועוד מטלות שקושרות אותי לעולמם של ילדי. ערה סביב השעון; מניקה, מרדימה מחליפה, מכינה אוכל, מתאפקת לשירותים או עושה פיפי עם תינוק על הידיים, מבטלת פגישות עם חברות וימי עבודה כשהילדים חולים. כאימא, כך למדו אותי דורות הנשים שקדמו לי, מצופה ממני לשים את צרכי הילדים והבית הרבה לפני שלי. להיות אישה, כך נאמר לי, משמה להקריב את חיי למען אחרים.

שנים לקח לי להבין שמשהו בסידור הזה שגוי בבסיסו וגורם לי לחוש עצובה, מתוסכלת, זועמת ובודדה.

בסטודיו כשאישה מגיעה אלי ומתיישבת מולי, אני פוגשת תחילה את עיניה, ובמבט הזה נוכח פעמים רבות אותו געגוע. בתשומת לב כשאני מקשיבה לקולה, לסיפורה ולכאב אתו הגיעה, אני לומדת על צורך שהושתק, על קול שנעלם, על מקום שנלקח. באמצעות חומרי היצירה בחדר, אני מנחה אותה ליצור את הגעגוע לבחור לו צבע שלו, צורה, גודל. היא מציירת אותו ואנחנו מתבוננות בו יחד. מעניקות לו תוקף, משמעות, וערך וכשאלו ניתנים משהו מתחיל להשתנות בה...

היום, כשאני מוצאת את עצמי בוהה הרחק הרחק לעבר קו האופק, מחלון המטבח המשקיף לעבר שדות התותים, אני שמחה לגלות שלוקח לי פחות זמן להתעורר ולהבין ששוב התבלבלתי, ששוב שכחתי את עצמי. ובמקום להמשיך ולעמוד שם אני מתמלאת התרגשות ושמחה על כך שהתעוררתי בזמן, נועלת את נעלי ויוצאת לטייל בשדות. וכשאני מגיעה לשורות התותים האדומים אני מתכופפת וקוטפת לי אחד עסיסי במיוחד.

 

הכותבת: תמר דונגי, מטפלת ומלווה נשים באומנות

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

^