אשתי עובדת ואני בבית - איך נפלו מפרנסים?

23/04/2020
זיוה גולן
זיוה גולן
עובדת סוציאלית
אשתי עובדת ואני בבית - איך נפלו מפרנסים?

נכון, אני חיים בתקופה שוויונית, כביכול. בני הזוג המודרניים שואפים לחלוק את מטלות הפרנסה, ההורות והבית באופן שווה.

ועדיין –

טבוע בנו חברתית ואולי אפילו ביולוגית, בעקבות שנים רבות של היסטוריה אנושית – אולי מאז העונש הבראשיתי: " בזיעת אפיך תאכל לחם" -  שבהן הגבר היה זה שמצופה לצאת עם שחר לצוד, ולהביא אוכל הביתה.

עדיין אנחנו חיים בחברה שמסלילה אותנו לתפקידים המסורתיים, והסללה זו, גם אם היא מוכחשת, היא מופנמת עמוק בתוכינו ומפעילה אותנו, נשים וגברים.

עידן הקורונה מאלץ אותנו להשתנות, להתפתח. שינוי מדרגה אחרת.

והתפתחות תמיד כרוכה בכאב, כאב אובדן איזור הנוחות והביטחון, גם אם אנחנו נהנים לקטר עליו.

השינוי המוצע כאן הוא הרחבה של עצמנו, גברים ונשים, לאיזורים המוכחשים בנו, לאיזורים שאותם השארנו כמעט בלעדית לבן/בת הזוג.

אשתי עובדת ואני בבית – יכול להיתפס גם כאשתי חולקת איתי את האחריות שנתפסה אצלי עד כה כאחריות שהיא בעיקר שלי, המפרנס העיקרי. זו היתה אולי מהות תפקידי כבן זוג, כהורה.

אשתי עובדת ואני בבית, יכול לאפשר לעצמי לעשות היכרות עמוקה יותר עם החלקים האחרים שקיימים בזהות שלי. אני יכול להרפות מהמקום של השליטה ולבחור להיות במקום המתמסר, המטפל, המרגיש.

ולנו הנשים העובדות, המפרנסות, לנו הורה האל באותו ספר בראשית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".

לנו ניתנת הזדמנות לתפוס בקצה השני של שרביט השליטה והאחריות - חלקים שאולי היה טבעי לנו להשאיר בידי הגבר. ולחוות איך זה מרגיש לא להיות המחזיקות העיקריות של ניהול הבית וההורות. איך זה להרגיש לפעמים רחוק, לא בתוך העניינים, ושהדברים לא נעשים בדרכנו, ועדיין נעשים. הגבר שלנו יכול להחזיק בדרכו בקצה השני של השרביט הזה.

אנו, גברים ונשים, חופשיים יותר לנוע ברצף ולצאת מתוך התפקידים המסורתיים שאליהם הוסללנו חברתית.

MSW זיוה גולן,

מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

^