"אני פחות טוב מאחרים": מחשבות על רגשי נחיתות

05/08/2021
ליאת גולדשטיין
ליאת גולדשטיין
פסיכותרפיסטית
"אני פחות טוב מאחרים": מחשבות על רגשי נחיתות

רגש נחיתות הוא תפיסה של אדם את עצמו, כאילו הוא פחות טוב מאחרים, בתחום מסוים או בכמה תחומים.                                                                                                                 

יש רגש נחיתות שאינו מודע, משהו שמניע להישגיות, ממריץ ודוחף להשתדלות ומצוינות, בלי בכלל להרגיש, שהכול נובע מתוך חווית נחיתות, כדי לפצות על תפיסה עצמית ש"אני פחות טוב, אז חייב לפצות". חוויה כזו יכולה לנהל את החיים, אבל מאוד לא קל להתנהל ממקום כזה. יש הרבה מאוד לחצים, ואי שקט, חשש מתמיד שמא מישהו "יהיה טוב ממני". וכמה קשה לשלוט על ביצועים של אחרים, לא קל כשהמניע הוא נחיתות לא מודעת.

לעומתו, רגש נחיתות יכול להתבטא גם בדרכים אחרות, כמו למשל: תחושה של אדם שערכו נמוך יותר, והוא שווה פחות מאחרים. הפועל היוצא של זה הוא חיפוש מתמיד אחר אישור מהסביבה, קושי בקבלת החלטות, ותהייה והתעסקות מתמדת בשאלה: האם אני ראוי? האם אני מקובל?

אז כן, אנשים כאלה יהיו זקוקים לאישורים מהסביבה, יחפשו תמיכה או מחמאה על כל פעולה, ויתקשו לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן. וגם כאשר הם זוכים למחמאה, היא אינה שורדת בתוכם, הם לא מצליחים להפנים אותה ולייצר לעצמם חווית הישג והצלחה מתמשכת. המחמאה פשוט לא נטמעת, ושוב חוזרת ההרגשה הבסיסית ש"אני לא מספיק טוב", "אני פחות מאחרים".

מהסיבה הזאת כל כך חשוב לעודד ילדים צעירים ולהתפעל מהם. כל ילד זקוק למבוגר שיאמין בו ויתפעל ממנו. ביקורת כלפי הילד הצעיר אינה תורמת, להפך, יש לעודד את הילדים הצעירים, להראות להם את הנקודות שבהן הם חזקים, מסוגלים ויכולים, את הדברים היפים והנעימים שבהם; כדי שהילד ירגיש שהוא אהוב, יכול לתרום ויש לו ערך. ילד שגדל בסביבה כזו אינו מרגיש שהוא נחות, ואין לו צורך "להנמיך" אחרים כדי להתבלט ולהנכיח את עצמו. הוא יגדל להיות חברותי, משתף פעולה עם אחרים, אפילו יעודד ויתמוך באחרים והאווירה סביבו תהיה נעימה יותר.

ואם אתם כבר אנשים בוגרים, ומזהים את הקושי הזה בכם, הבשורה היא שאפשר לתקן. אפשר לנצח את רגש הנחיתות ולגבור עליו.                                                                                        

הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד להימנע מהשוואתיות, ומן השאלה המנקרת, "איך אני יחסית לאחרים?". התפיסה המשתנה, שכל אדם הוא יחיד, ייחודי, ומיוחד, היא המפתח לשינוי. זה מוריד את הצורך לחפש אישורים מהסביבה, לחפש הערכה, ומצמצם את הרגישות לביקורת:

  1. כל אדם הוא סובייקט יחיד, ייחודי, ומיוחד (ולכן מי שמעביר עלי ביקורת, זו המחשבה שלו, וזה לגמרי בסדר לחשוב אחרת, יש מקום לכולם)
  2. מתחילה צמיחה אישית והתפתחות ממקום יותר שלם ובטוח בעצמו, התפתחות של חוויית מסוגלות, הערכה עצמית ואני ראוי.

שני הדברים האלה, הם בעצם התפתחות ברמה האישית. אני לא מוותר לעצמי, וגם לא מוותר על עצמי. האדם מפסיק למקם את עצמו נמוך בסולם החברתי, או התעסוקתי/ מקצועי, כי כמו שאמרנו, אין מקום להשוואה, כי כל אחד יש לו את הייחוד שלו. אין היררכיה, ובעצם החיים הם לא "סולם". התפיסה המיטיבה היא "אני טוב כמו שאני". כמובן שתמיד נכון לרצות להתפתח עוד ולהתקדם, אבל יחסית לעצמי בלבד, כלומר: יחסית למה שיכולתי אתמול, היום אני יכול קצת יותר.

ואז, מתקיימת הצמיחה האישית, ההתפתחות הכול כך מיוחלת, בלי לחפש אישורים מהסביבה, אבל עם הפנים לעבר האחרים כדי לתרום לחברה ולסביבה שבתוכה אני נמצא.

כשאדם פחות תלוי באישורים והערכה, הוא גם פחות רגיש לביקורת, וגם חווה שיפור משמעותי בכל מעגלי החיים. אפילו הנטייה להימנע מדברים או לדחות מטלות, אפילו הדחיינות הזאת פוחתת בהדרגה.

ולהורים שבינינו, תנו לילדים שלכם להרגיש שהם אהובים, נחוצים, ויכולים.  

תחשבו על זה ככה: כל ילד זקוק למבוגר שיאמין בו, כדי להרגיש שהוא "אני": אהוב, נחוץ, יכול.

כדי לעקוב אחרינו בפייסבוק לחץ כאן

לקריאת בלוגים נוספים

חיפוש מטפל מתאים
^